הומור בניהול

מאת:  ענבל נצר

(המאמר נכתב במסגרת החוג למינהל עסקים – מכללת רופין)

 

1. מבוא

בשנים האחרונות זוכה ההומור להתייחסות רצינית ומתגלה חשיבותו בתחומים רבים בחיינו. המאמר שלהלן מתמקד בחשיבות ההומור בניהול.

הומור כאמצעי תקשורת עשוי להסיר מחיצות, ליצור אווירה נינוחה ולכונן יחסים בין אישיים נעימים.

ההומור והצחוק מהווים מרכיב חשוב בהתנהגותנו היום יומית והופכים את חיינו פעמים רבות לנעימים יותר, אך מה שנראה בעיני האחד כמצחיק ומהנה, לא יראה כך בהכרח בעיני האחר.

כאשר בוחרים להשתמש בהומור, חייבים לשמור על מספר כללים: לבחון היטב את הסיטואציות ואת הגורם אליו בוחרים להפנות את ההומור, להפעיל שיקול דעת ולהבין היכן עובר הגבול וכיצד מתייחסים לנושאים רגישים.

החשיבות העיקרית של ההומור, כאשר מדברים עליו בהקשר של ניהול, היא לדעת כיצד לתעל אותו להשגת מטרות הארגון. סביבת עבודה נעימה, מוטיבציה גבוהה של עובדים וחיזוק הקשר שלהם עם הארגון, יש בכוחם להוביל לגידול ברווחים.

בראשית המאמר, מוגדרים המושגים המורכבים –  "הומור" ו- "ניהול".

בהמשך נחלק המאמר לשני חלקים עיקריים: הומור והומור בניהול.

 

הפרק הראשון עוסק בהומור.

בתחילתו של הפרק מפורטות שלוש התיאוריות העיקריות המסבירות את ההומור:

• התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד – מתחקה אחר תהליכים פסיכולוגיים המלווים את יצירת ההומור ואת ההנאה ממנו (מתמקדת ביוצר או בקהל של ההומור).
• התיאוריה החברתית התנהגותית של אנרי ברגסון – מהווה בסיס לתפיסת ההומור ככלי בידי החברה להשגת מטרותיה (מדגשיה את יחסי היחיד והקבוצה).
• התיאוריה הקוגניטיבית של ארתור קסטלר – עוסקת במהות הגירוי ההומוריסטי ומקשרת בין יצירתיות להומור.

עוד מפורטים בפרק ההסברים לשאלות מדוע, כיצד והיכן ?

מדוע משתמשים בהומור? מהם המנגנונים הפסיכולוגיים והסמנטיים הגורמים לנו להשתמש בהומור? המנגנונים הפסיכולוגים העיקריים הם: פונקציה תוקפנית, פונקציה מינית, פונקציה חברתית, פונקציה הגנתית ופונקציה אינטלקטואלית. המנגנונים הסמנטיים מגדירים את התנאים ההכרחיים לקיומו של הטקסט ההומוריסטי.

כיצד משתמשים בהומור? מהו ההבדל בין יצירת הומור רצונית ללא רצונית? אילו טכניקות של שימוש בהומור קיימות?

היכן משתמשים בהומור? באילו סיטואציות יש מקום לשימוש בהומור והיכן השימוש בו מיותר ואף עלול להזיק?

סיכום הפרק הראשון יעסוק בנושא האישיות והקשר שלה להומור. המפתח להבנת והערכת ההומור קשור באישיות של בני האדם, בפרק יוצגו ארבעה שילובים של טיפוסי אישיות וההתייחסות שלהם להומור.

הפרק השני מתייחס להומור בניהול.

החלק הראשון עוסק בחשיבות ההומור בארגונים ובפונקציות, שההומור ממלא בהקשר זה. יובאו דוגמאות לסוגים של אינטראקציות המתרחשות במקום העבודה ויוסברו ההשפעות השליליות של ההומור בארגון. כמו כן תוסבר חשיבות ההומור בהקשר של קבוצות עבודה.

החלק השני עוסק בהומור בניהול, בקשר בין הומור ליצירתיות, כגורם חשוב בהצלחת הארגון, ובמגבלות השימוש בהומור.
החלק האחרון עוסק בהומור בעסקים – חשיבות ההומור בשיווק ובמכירות ומשמעותו בהקשר של הבדלי תרבויות. 

 

2. הגדרות

 

2.1  הומור

לפי הגדרת המילון לפסיכולוגיה של דרוור (Drever, 1952), הומור הוא: "מאפיין של מצב מורכב, המעורר צחוק עליז ובעיקרו שקט, אם במישרין באמצעות אהדה ואם באמצעות אמפתיה".

Berger (1976), מגדיר הומור כצורת תקשורת מיוחדת בין אנשים, המוצגת בצורה כזאת היוצרת צחוק. (מתוך : "Humor in management: Prospects for administrative practice and research", W. Jack Duncan, 1986).

Chapman and Foot (1976), מגדירים את ההומור כתהליך המתחיל מסיטואציה הומוריסטית, כמו בדיחה או קריקטורה, ומסתיים בתגובות המרמזות על הנאה, כמו צחוק.

(מתוך: "Humor: A double-edged tool for today's managers", Paul B. Malone, 1980).

קשה מאד להגדיר הומור. ההומור משמש אותנו לתיאור מכלול של תופעות, החל מיכולתו של אדם לספר בדיחה, דרך אפיון של מי שמזגו טוב ועד לתיאור עמדה מאוזנת ומרוחקת במקצת של החיים. אין אפשרות לראות את ההומור, קשה למדוד אותו או לבחון אותו במעבדה, אך ניתן למדוד ביטויים ומימדים שלו, ניתן לבחון את היכולת ליצור הומור, את היכולת ליהנות ממנו ואת הנטייה להומור .

יצירת הומור – היכולת לזהות קשרים בלתי שגרתיים בין תופעות ולהעביר אותם כמסר לאחרים, המגיבים בצחוק או בחיוך.

הנאה מהומור – היכולת להבין את המסר ההומוריסטי ולחוש את המצחיק שבו.

חוש הומור – כולל את שתי היכולות הללו. לעיתים מדברים על אדם שיכולתו ליהנות מהומור גבוהה ולעיתים על אדם שיכולתו ליצור הומור היא גבוהה.

ההומור הוא אמצעי תקשורת בעל השפעה ניכרת. העובדה שלרוב הוא מופיע במסגרת בין אישית, מדגישה את תפקידו החברתי. בסיטואציה של הומור מתקיימת פעילות גומלין בין שלושה יסודות: ההומוריסט, הקהל ואובייקט ההומור.

רוברט אורקן ציין, כי השימוש בהערות הומוריסטיות מכשיר את הקרקע ליצירת קשר קל ונעים עם הקהל, תורם להגברת העניין וליצירת אווירה מרגיעה ומעודד הקשבה. הומור יכול לצמצם מרחק פסיכולוגי, אך הוא צריך להיעשות במידה ולזכות להערכה נכונה (טיפוסי אישיות שונים תופסים את ההומור בצורות שונות).

על אף שהוא תופעה אוניברסאלית, ההומור הוא סובייקטיבי, מרכיביו הספציפיים הם תלויי תרבות, תלויי חברה, תלויי הקשר ותלויי אישיות של המעורבים במעשה.

2.2  ניהול

ניהול משמעותו, קביעת מדיניות והתוויית נתיבי התקדמות לארגון לצורך השגת מטרותיו.

הגדרת המושג "ניהול" כוללת בתוכה:

• מנהיגות – לכל מנהל סגנון ייחודי.
• הצבת מטרה – יעדים, כיוון וחזון.
• ארגון המשאבים (Organizing) – אנשים, זמן, משאבים פיזיים, מטלות, קביעת סדרי עדיפויות.
• הנעה ותגמול – עיצוב התנהגות הכפיפים, פיתוחם והדרכתם.
• הנחלת ערכים (עיצוב תרבות ארגונית).

במסגרת ניהול המשאב האנושי, הצבת האדם הנכון במקום הנכון אינה משימה פשוטה לביצוע. המנהל מביא איתו רקע, סגנון והתנהלות תקשורתית המאפיינת אותו ומשקפת את ניסיון העבר שלו. בחברות מצליחות לאורך זמן, תכונות אלו של ניהול, מהוות גורם מרכזי המסביר את סוד הצלחתן המתמשכת.

בחברה מצליחה יש סיכוי גבוה, כמעט תמיד, שהמנהל מחובר לעובדים, מוכר אהוד ונגיש. הייחוד הוא ביכולות שלו לגלות יחס אישי, חם ואנושי (רצוי עם הרבה הומור). מה שנכון לגבי חיינו הפרטיים נכון גם לגבי הארגון. אנו רוצים כשותף, בן אדם ישיר והגון, משתף, מדווח ורגיש ולא "רובוט" קר ומחושב.

הצד האנושי של הניהול הוא המפתח להצלחה.

קיימים שלושה אספקטים אצל מנהל עם מאפייני ניהול אנושי דומיננטיים:

1. שיתוף ורגישות לזולת – שיתוף העובדים בחזון של הארגון, הקשבה, הבנת המניעים, שיתוף פעולה, העצמת יכולות אישיות והאצלת סמכויות.
2. יכולת להטמיע תרבות ארגונית (D.N.A ארגוני) – התרבות מחברת בין כל העובדים. זוהי דרך העשייה וההתייחסות בתוך הארגון ומהארגון כלפי חוץ.
3. אתיקה חברתית סביבתית – התייחסות לרווחת העובד והכרה בזכויותיו, דאגה לאיכות הסביבה ומעורבות חברתית.

מנהל של חברה מצליחה הוא מנהל המאמין בניהול אישי, על כל מרכיביו.

 

3. 3. פרק א' – הומור

מרבית חוקרי ההומור מתייחסים לשלוש תיאוריות עיקריות של הומור: הפסיכואנליטית, החברתית והקוגניטיבית. על מנת להבין אותן, חשוב להבין מהיכן נגזרו.

העקרונות המרכזיים של הצחוק וההומור בעיני הפילוסופים: 

אפלטון (Plato, 348 – 428 לפנה"ס)

לדעתו של אפלטון, אנו צוחקים על המגרעות ועל בורותם של אנשים, שהם יחסית נטולי כוח. להנאה זו יש היבט של זדון ועל כן היא מחייבת מידה של זהירות. בספרו "המדינה", מוקיע אפלטון את הצחוק וממליץ להימנע ממנו כדי שדמויותיהם של הגיבורים הצוחקים לא ישמשו דוגמה רעה לציבור.

אריסטו (Aristotle, 322 – 348 לפנה"ס)

אריסטו מסכים עם אפלטון שהצחוק באופן בסיסי הוא משפיל וכאשר צוחקים ממישהו, למעשה, מפחיתים מערכו. הוא טוען שעל מנת שמגרעות האדם תהיינה מצחיקות בעינינו,  הן צריכות להיות פחותות ערך.

אריסטו לא חשב שיש לדכא את גילויי הצחוק באופן כללי, אך סבר שמרבית האנשים מגזימים בו וצריך למצוא את שביל הזהב בין מי שהוא חסר הומור לבין הליצן הצוחק תמיד.

אריסטו גם רמז שהצחוק הוא תגובה לאי הלימה מסוגים שונים. בספרו "רטוריקה" הוא כותב שנואם יביא קהל לידי צחוק אם יפתח אצלו ציפיות מסוימות ואח"כ יכזיב אותו מכיוון בלתי צפוי.

קיקרו (Cicero, 43 – 106 לפנה"ס)

קיקרו האמין שיש קשר בין הפילוסופיה לבין הרטוריקה. בספרו "On The Order",  הוא סוקר שימושים בטכניקות של הומור, במסגרת נאום בפני ציבור, כמו הגזמה, סרקזם ומשחקי מילים. בנוסף,  דן גם בנושאים פילוסופיים כמו טיבו של ההומור והאתיקה של השימוש בו. באופן כללי הוא ממשיך את מחשבתו של אריסטו (פרט לנושא ההפתעה כאמצעי הומוריסטי) ומוסיף את ההבחנה בין הומור שמקורו בתכנים לבין הומור שמקורו בצורות לשון ואופן דיבור.

הובס (T. Hobbes, 1679 – 1588)

תחושת העליונות של הצחוק הודגשה בעבודותיו של הובס "Leviathan" ו- "Human Nature".

לדעתו, אנשים נאבקים מאבק מתמיד כדי לזכות בהטבות ובכוח. בני האדם נמצאים תמיד על המשמר כדי לגלות סימני חולשה אצל אחרים או סימני עליונות אצלם. הצחוק הוא ביטוי להתרוממות רוח פתאומית שאנו חשים נוכח עליונותנו או מפלתו של האויב. 

הצ'סון ( F. Hutcheson, 1746 – 1694)

הצ'סון יצא נגד תפיסתו של הובס והביא דוגמאות רבות להומור שאינו נובע מרגש עליונות. הוא ביקש להוכיח שתחושת עליונות איננה תנאי הכרחי לצחוק ולחווית הנאה ולכן פיתח תיאוריה על הקומי, הנוצר משימוש בלתי נאות במטאפורות ובדימויים, המגרה את הקורא לרעיונות שיש בהם משום סתירה פנימית. אפשר לראות אצל הצ'סון את ניצני תורת אי ההלימה של ההומור. בנוסף דן הצ'סון בתפקיד ההומור ביישוב חיכוכים חברתיים ובתרומתו לפיתוח גמישות מנטאלית.

הרטלי (D. Hartley, 1757 – 1705)

הרטלי מאחד את היסודות של שלוש התורות המסורתיות של ההומור המתייחסות לפיזיולוגיה, סוציולוגיה ואתיקה של ההומור. הוא מציין שאנו צוחקים משגיאות של ילדים וממנהגיהם של זרים ובכך מאשר את תורתו של הובס (הדן גם הוא בנושא אי ההלימה). הרטלי מציין גם שהצחוק נובע לפעמים משחרור מפחד או מרגשות שליליים אחרים. עוד הוא מוסיף שבהומור קיים גם גורם אי רציונאלי.

קאנט  (I. Kant, 1724 – 1804)

קאנט טוען שההנאה מהומור נופלת מההנאה שאנו חשים נוכח גדולה מוסרית או יופי. בעבודתו על האסתטיקה "Critique of Judgment", הוא מציע (בעקבות אריסטו), תורה של בדיחות היכולות לשמש כתיאוריה כללית של ההומור. התורה מרמזת לאי הלימה, אך הדגש הוא על הצד הפיזי ולא המנטאלי של ההנאה. לדעתו, כשההנאה נובעת ממשחקי רעיונות, מקור תחושותינו הטובות הוא בהתרחשות פיזית. כאשר אנו שומעים בדיחה, אנו מפתחים ציפיות ביחס להמשך, היורדות לטמיון עם הופעת שורת המחץ. מהפך מנטאלי זה אינו גורם עונג שכלי, מכיוון שהחשיבה שלנו "לא הוכיחה עצמה", אך בזמן שמיעת שורת המחץ הגוף מקבל מעין הלם, האיברים הפנימיים נעים ואנו נהנים מתחושה של בריאות.

שופנהאואר (A. Schopenhauer, 1860 – 1788)

בדומה לקאנט, גם שופנהאואר טוען לאי הלימה, אך בעוד קאנט רואה את לב ההומור בהתפוגגות הציפייה, שופנהאואר רואה אותו באי ההלימה שבין ידיעתנו החושית לבין ידיעתנו המופשטת.

בעזרת חושינו אנו מבחינים במאפיינים של פריטים בודדים, אך כאשר מארגנים את הידיעה במסגרת רעיונית, אנו כוללים בה רק את המאפיינים המאחדים וכך, בתוך מסגרות משותפות, ניתן למצוא פריטים שיש ביניהם שוני רב. ההומור נוצר כאשר אנו מתוודעים להתנגשות בין המסגרת הרעיונית הכללית לבין האבחנה הפרטנית.

קירקגארד (S. Kierkegaard, 1855 – 1813)

קירקגארד מציע גרסה נוספת של אי הלימה הומוריסטית. לטענתו, הגורם המרכזי ביצירת הקומי הוא הסתירה. קירקגארד התעניין ביחס של ההומור והאירוניה אל שלושת המרכיבים הקיומיים של החיים: האסתטי, האתי והדתי. לדעתו, האירוניה מסמנת את הגבול בין הספירה האסתטית לאתית וההומור את הגבול שבין האתי לדתי." ההומור הוא השלב האחרון של מודעות קיומית לפני האמונה". קירקגארד ראה קשר חזק בין השקפת עולם דתית לבין חוש הומור ולדעתו, ניתן למצוא בנצרות את ההתייחסות ההומוריסטית ביותר לחיים.

סנטאיאנה (G. Santayana, 1952 – 1863)

תחושת ההנאה המלווה את הצחוק, לדעתו של סנטאיאנה, היא עניין פיזי ומקורה בעוררות עצבית מסוג כלשהי. לדבריו, לא עצם אי ההלימה או ההשפלה הם שמצחיקים אלא העוררות שבאה בעקבותיהם. טיעון זה מתבסס על כך שבהיותנו יצורים רציונאליים, אנחנו נוטים לדחות אי התאמה, אבסורד או אי הגיון ואנו נסבול אותם רק בזכות ההנאה שבעוררות שהם גורמים. סנטאיאנה מסכים עם אפלטון שההנאה היא תענוג המעורה עם כאב ועל כן נעדיף את השנינות המביאה לעוררות מנטאלית ללא מעורבות של אי הלימה.

ספנסר (N. Spencer, 1903 – 1820)

ספנסר מנסה ליישם שיטות מדעיות לתוך החשיבה הפילוסופית. הוא מנתח את תופעת הצחוק במושגים של אנרגיה עצבית, הנובעת מתוכנו ומחפשת לה פורקן באמצעות תנועת השרירים. הצחוק הוא תיעול של פורקן זה (תורת השחרור וההרפיה של הצחוק פותחה בהמשך אצל פרויד).

פרויד (S. Freud, 1939 – 1856)

פרויד עושה אבחנה בין הבדיחה לבין הקומי וההומור. בכל אחד מהם נחסכת אנרגיה ששימשה במקור לעיכוב מחשבות ורגשות תוקפניים ומיניים ושחרורה נעשה באמצעות הצחוק.

התבדחות, כמו חלום, משמשת כשסתום ביטחון לתחושות ולמחשבות אסורות. פרויד מגדיר את ההומור בצורה צרה ותפיסתו משקפת את טענת קירקגארד, לפיה ההומוריסט מודע לסבל של החיים ולכן הוא משחזר אותו בצורה של בדיחה .

ברגסון (H. Bergson, 1941 – 1859)

אצל ברגסון נובעת תורת הצחוק וההומור מתוך השקפה פילוסופית כללית. ברגסון מתנגד למטריאלי ולמכני. הוא רואה ב"כוח החיות" את המניע להתפתחות ביולוגית וחברתית. החיים הם תהליך מתמשך וזרימה חד כיוונית של התנסות, החשיבה הרציונאלית כופה עלינו לצפות בהתנסותנו המצטברת באופן מכני וחוזר על עצמו, ולהתייחס אל אירועים חדשים כאילו הם חזרה על מה שארע בעבר. גישה זו עלולה להזיק כאשר נדרשת פתיחות ורגישות אל חד פעמיותם של דברים וכאן מופיע הצחוק כמושיע, היות שהוא מתקיף את מי שנתפס לדרך בלתי גמישה ובלתי רגישה כלפי ההקשר. מטרת הצחוק היא לקרוא דרור להתנהגות החופשית והמותאמת בדרך של לגלוג על המכאני הנחות.

לאחר שהוצגה סקירה קצרה על העקרונות המרכזיים של ההומור בעיני הפילוסופיים, ניתן לגשת ולתאר את התיאוריות העיקריות של ההומור.

3.1   תיאוריות של הומור

מרבית חוקרי ההומור מתייחסים לשלוש תיאוריות עיקריות של הומור:

1. תיאוריות המדגישות את ההיבט הרגשי (הפסיכואנליזה).
2. תיאוריות המדגישות את ההיבט החברתי (התיאוריה של ברגסון).
3. תיאוריות המדגישות את ההיבט הקוגניטיבי (התיאוריה של קסטלר).

3.1.1  התיאוריה הפסיכואנליטית

בעיני פסיכואנליטיקן, מטרתה העיקרית של הבדיחה היא לאפשר ביטוי לדחפים מיניים ותוקפניים, שבמרבית הפעמים, אינם יכולים לבוא לידי ביטוי בצורה חופשית, מחמת הגבלים חברתיים. תהליך בלימתם צורך אנרגיה נפשית (פסיכית) ושימוש בבדיחות ובמשחקי מילים משמש מעין דרך עקיפה לביטויים. האנרגיה המשתחררת לובשת צורה של צחוק.

לדעת פרויד, עיקר תפקידו של ההומור הוא להעניק סיפוק ועונג, על ידי מתן אפשרות לבטא נטייה שאלמלא ההומור, הייתה נשארת בלתי מסופקת (פרויד 1903). השימוש בהומור הוא אמצעי לעקיפת המגבלות החברתיות ומערכת ה"צנזור" (המצפון), המדכאת דחפים ויוצרת תסכול. ההומור מגן מפני אשמה פנימית ומפני האשמה חיצונית (אשמה שאחרים היו מטיחים בפנינו).

פרויד מתרכז בתיאור המנגנון הנפשי של יוצר ההומור. אותו מנגנון פועל גם אצל הקולט, אלא שהוא נמצא במצב טוב יותר, מאחר ונחסכות ממנו גם האנרגיה של הדיכוי וגם האנרגיה של היצירה. הקולט נהנה מן "הדברים האסורים" ולא נוטל כל חלק באשמה הקשורה בהבעתם.

פרויד משווה את ההומור לחלום. הוא רואה דמיון בין טכניקות של חלום לטכניקות של בדיחה, כאשר המשמעות העיקרית היא אסטרטגית – הסוואת מניעים אסורים וסיפוק היצר.

פרויד מדגיש מספר טכניקות ליצירת בדיחות: עיבוי – הרכבת מילה חדשה או ביטוי ממיזוג של שתי מילים חדשות, שימוש חוזר באותם חומרים, כפל משמעות, לשון נופל על לשון, נונסנס, אבסורד, כשל לוגי, ייצוג עקיף –  אמירת דבר כדי להביע דבר אחר והגזמה או הבלעת מסרים נסתרים, על ידי השוואה בין דברים. 

הבדיחה, הקומי וההומור בתורתו של פרויד

פרויד מבחין בין 3 מושגים: הבדיחה, הקומי וההומור.

ההנאה מן הבדיחה חוסכת את האנרגיה של העכבות (inhibition)- אנרגיה שהשתחררה משום שאינה מופנית יותר לריסון דחפים אסורים.

בעת ההנאה מן הקומי, נחסכת אנרגיה של רעיונות (ideation) – סוג של הנאה אינטלקטואלית, הנגרמת מהשוואת מצב קומי עם המצב התקני. ההנאה מותנית באלחוש זמני של הרגשות. לדעתו (ולדעת ברגסון, כפי שיפורט בהמשך), לא ניתן לחוות את הקומי כאשר הרגש משתלט.

בעת ההנאה מן ההומור, נחסכת אנרגיה רגשית (feeling) – ההומור, לפי הגדרה זו, הוא החוויה המוסברת, בצורה הטובה ביותר, על ידי "תיאורית הכפילות" – תוצר של רגשות סותרים הפועלים בו זמנית (Freud, 1905/1976).

Neve (1988) מציין הבדלים תקשורתיים בין שלושת המושגים על פי פרויד. ההומור הוא צורה של סיפוק אישי, הוא יכול להתקיים גם כשהאדם נמצא לבדו. כך גם הקומי. הבדיחה, לעומת זאת, אינה יכולה להישאר בגדר אירוע פרטי, שכן מעורבים בה שלושה גורמים: המספר, השומע והקורבן (נוכחותו הפיזית של הקורבן אינה חיונית).

במאמר שכתב פרויד ב- 1920, הוא מוסיף שההומור נוצר בסיטואציה של תסכול. מעין היתר שנותן ה"אני העליון" ל"אני" לחזור ולהיות שוב ילד ומשמש מנגנון מונע סבל, בריחה רגעית אל עולמות אחרים.

ההומור הוא כלי עזר באמצעותו מגמד האדם את הקשיים ואת המכשולים שבדרכו, ובכך מקל על עצמו בהתמודדות עימם )פרויד, 1928/1967).

3.1.2  התיאוריה החברתית

בחיבורו "Le Rire" (הצחוק), מפתח ברגסון תורה להבנת המהות החברתית של הצחוק ובודק את האופנים שבהם נותר היסוד הקומי, מעורר הצחוק, במציאות ובאומנות ומכאן מגיע להכללה בדבר תפקידו החברתי.

לדעת ברגסון, הצחוק ממלא בעיקר תפקיד חברתי בהיותו מכשיר חינוכי, המופנה כלפי אדם שמעשיו אינם תואמים תקנים והרגלים של קבוצה או חברה. יש בצחוק מעין הענשה על התנהגות בלתי הולמת ולחץ לשנותה. הצחוק מופעל על ידי החברה על מנת ליצור לכידות בקבוצה ולשמור על המסגרת של הפרטים בתוכה.  בתורתו של ברגסון בולט השיפוט החברתי.

תכונות הקומי ע"פ ברגסון

כדי שהמצב יראה לנו קומי, חייבים להתקיים שני תנאים. התנאי המרכזי הוא הזיקה אל האנושי. כדי להצחיק חייב להופיע בגירוי אלמנט המזכיר בני אדם ותכונותיהם (אם במפורש ואם ברמז). תנאי נוסף הוא ניתוק זמני של הרגש מצדו של הצוחק, שאם לא כן, הוא עלול להרגיש חמלה או רחמים ולהשתתף ברגשותיו של קורבן ההומור, במקום לצחוק עליו.

"ליצירת הגשמת המטרה הוא דורש משהו כמו אלחוש רגעי של הרגש שבלב" (ברגסון, 1899, מהדורת 1975, עמוד 5).

ברגסון בוחן את היווצרות הקומי בצורות, בתנועות, בסיטואציות, במילים ובאופי, בכולם הוא מוצא מנגנון משותף: משחק בין היצור החי לבין האלמנט המכאני – תגובה מכאנית ואוטומטית הנובעת מנוקשות, מחוסר גמישות ואי הסתגלות למצב חדש, מחוסר רגישות חברתית ופיזור דעת, כאשר היא באה ביחסים עם אורגניזם חי ובסמיכות אליו, היא מעוררת את צחוקנו. לטענתו, הקומי נוצר ממצבים של אי הלימה, הגזמה, הישנות של תנועה, מילה או סצנה, דיספרופורציה בין מאמץ לבין תוצאה והצגת תכונות אופי, הנחשבות כמגרעות בעיני החברה, כמגוחכות. 

3.1.3  התיאוריה הקוגניטיבית

קנט (1781) כתב שהצחוק הוא אפליקציה הנוצרת מתוך גלגול פתאומי של ציפייה מתוחה: כשאדם חי בציפייה מתוחה ולפתע נשמט בסיס המתח, הוא פורץ בצחוק.

רעיון זה פותח ע"י קסטלר בספרו "תהליך היצירה", שם הוא מציג את ההומור כאב טיפוס של מעשה היצירה שבו נקשרים רעיונות בצורה מקורית ובלתי רגילה. ההצגה יוצרת בעיה והבנת ההומור פירושה פתרון הבעיה. כדי שהפתרון יהיה הומוריסטי, רצוי שיהיה בלתי צפוי ופחות זמין. הסיטואציה של מעבר פתאומי ממישור הגיוני למשנהו, היא הגורמת לנו עונג המתבטא בצחוק.

קסטלר מגדיר שלושה שלבים בהבנת ההומור: השלב הראשון ראשיתו בתחושה הבלתי אמצעית של ההנאה, המתבטאת בצחוק בלתי מרוסן, קולני. השלב השני הוא צחוק הטומן בחובו תחושה של תגלית חדשה, התוודעות לידיעה שלא הייתה קודם לכן. מה שהיה נראה לא ברור קודם, מובן כעת. השלב השלישי הוא מעין התגלות, פעילות אינטלקטואלית אקטיבית, חשיבה מסועפת רב כיוונית המתרחשת בכמה מישורים.

לוין (1969, עמוד 16) כתב שכדי להשתמש בהומור יש להשתחרר מכבליה של החשיבה הרציונאלית, להגיע לחדש ולבלתי רגיל, להתרחק מהמקובל, השגרתי והצפוי מראש. לשם כך צריך להתגבר על החשש מפני גיחוך. להומור מתלווים, בדרך כלל, סימנים המעידים שהמצב אינו אמיתי ולכן מותר להניח, ולו לזמן קצר, את כבלי החשיבה ההגיונית. הסימנים מגוונים והם בגדר מוסכמות בין אישיות (קריצה, חיוך). היעדרם עלול להעלות תהיות לגבי עיוות המציאות.

העובדה שאנשים שונים צוחקים מדברים שונים, מצביעה, לדעת קסטלר, על הפוטנציאל היצירתי האינסופי של האדם. ההומור נוצר בהתאם למסגרות ההתייחסות הפרטיות של כל אדם.

קסטלר מציין מספר טכניקות ליצירת אפקט קומי: בחירת הגירוי הרלוונטי לביסוס אפיק מחשבה מסוים אצל השומע, ביטול מרכיבים שאינם חיוניים וחסכון בפרטים שיניע את השומע לשתף פעולה, לקרוא בין השורות, להשלים פערים, ולפענח את המשמעות.

השגות לגבי התיאוריות

פרויד – רואה בהומור ביטוי לתוקפנות, אך ילדים שצוחקים הם לא ילדים תוקפנים ועדיין מבצעים פעולה זו.

ברגסון – רואה בהומור אמצעי מתקן ומחנך. על פי ראייתו, ההומור מתאים רק למי שחורג מתקנים וחוקים, כאשר במציאות אנו יודעים שההומור מתאים לטיפוסי אישיות שונים ומגוונים ולא משתמשים בו רק במקומות בהם יש צורך בתיקון התנהגות (כמו בתי סוהר).

הסטלר – לא מתייחס ללא מובן.

חלוקה נוספת מקובלת של תיאוריות הומור היא חלוקה לשמונה סוגים, על פי Keith – Spiegel (1972):

 

תיאוריות ביולוגיות

מדגישות את המרכיב היצרי של ההומור. רואות בצחוק ובהומור חלק ממערכת העצבים של האורגניזם ומייחסות להם תפקיד בהתאמת הגוף החי לסביבתו. דעה זו נתמכת על ידי העובדות שהצחוק וההומור הן תופעות אוניברסאליות והצחוק מופיע בשלב התפתחותי מוקדם מאוד בחיים, עוד לפני הופעת תהליכים קוגניטיביים. התיאוריות הביולוגיות מדגישות את האפקט החיובי שיש לצחוק ולהומור על איזון המערכות החיוניות בגוף, הן מסבירות את הצחוק הספונטאני ואת הקשר של הצחוק לתחושת ביטחון ונוחות.

תיאוריות עליונות

מדגישות את רגש העליונות אותן חווה הצוחק נוכח נחיתותו של הזולת. הן רואות בצחוק ביטוי לניצחון על אויבים ושמחה לאיד על מפלת הזולת. התיאוריות מסבירות את תופעת הגיחוך והלעג, אך קיימים תיאורטיקנים הסבורים כי לצד תחושת העליונות יכולים להופיע גם ביטויים של רגשי חיבה ולא רק זלזול.

תיאוריות של אי הלימה

תורות אלה רואות את היווצרות ההומור כתוצאה מסמיכות חריגה של רעיונות או של מצבים או מהצגת רעיונות ומצבים בצורה חריגה. הצחוק נובע מההבחנה בניגוד.

תיאוריות ההפתעה

גורם או מושג ההפתעה מתקשר בעיקר לתחושה של עונג ועל כן, בעת גילוי ההפתעה, נגרמת תחושה מיוחדת הנוצרת ממיזוג של הנאה והלם.

תיאוריות כפל רגש

חוויה של רגשות סותרים בו זמנית, או תנודה של רגשות סותרים המוצאת את פורקנה בצחוק. אי ההלימה הוא במישור הרגשי.

תיאוריות שחרור והרפיה

תורות אלו גורסות שתפקיד ההומור להרפות מתח, להסיר מעצור, לשחרר לחץ ואנרגיה עודפת.

תיאוריות השיבוץ

הדגש הוא על יצירת מסגרת משותפת שבה משובצים אלמנטים לא תואמים. הבנת הבדיחה מחייבת מיידיות ושלמות ועל כן, כל חלקיה חייבים להיות ברורים ונהירים כדי שמשמעותה תתקבל. 

תיאוריה פסיכואנליטית – עליה דובר כבר קודם.

חשוב לזכור שאין דעה אחידה המסבירה את ההומור וכל חוקר בוחר את התיאוריה הראויה בעיניו.

3.2  פונקציות של הומור

לכל התנהגות אנושית יש סיבה וכך גם להתנהגות הומוריסטית. בנוסף להיותו של הצחוק ביטוי לעונג, יש להומור גם פונקציות אחרות הקשורות בצרכים ובדחפים בסיסיים של האדם ובאפשרותו לגעת, באמצעות ההומור, בנושאים שהם טאבו חברתי וליהנות מהם.

3.2.1  מנגנונים פסיכולוגיים

הפונקציה התוקפנית

תוקפנות היא אחד מהדחפים האינסטינקטיביים של בני אדם. ביטויי תוקפנות עלולים לגרום להרס פנימי של החברה ועל כן קיימת מערכת חוקים האוסרת גילוי תוקפנות. בו בזמן, כל חברה מאמצת לעצמה מנגנונים לשחרור תוקפנות בדרך מקובלת, שיאפשרו לפרטים לבטא את הדחף, מבלי להוות סכנה. אחד מהמנגנונים האלה הוא ספורט, מנגנון נוסף הוא ההומור.

אחת התיאוריות המפורסמות, הקושרת באופן ישיר את מקורותיו של ההומור לתוקפנות, היא של Raff (1951). Raff הציע תיאוריה פילוגנטית, בה הוא מסביר ומנתח את התפתחותו של ההומור כביטוי לתוקפנות. לטענתו, מקורו של הצחוק והתפתחותו קשורים בלוחמה הפיזית של האנשים הפרימיטיביים. עם תום הקרב, היה המנצח משחרר את המתח ב"אה אה" קולני, הצחוק מסמל את הניצחון. המפסיד, אשר שחרר את המתח בבכי והיה כולו מעוטר בחבלות, הפך לגורם לצחוק וכך נוצר ההומור המכוון נגד המפסידים. עם התפתחות הציוויליזציה, החליפה הלוחמה האינטלקטואלית את הלוחמה הפיזית, כאשר המילים מחליפות את המהלומות. גם גרונר בספר "הבנת ההומור" (1983) תומך בתיאוריה זו.

באמצעות התיאוריה של אדלר, העוסקת ברגשי נחיתות, ושל דודלר מילר, המדגישה את הקשר בין תסכול לתוקפנות, ניתן להסביר כיצד ממלא ההומור את הפונקציה התוקפנית המרכזית שלו: השגת עליונות.

הומור תוקפני – דרך להשגת עליונות

על פי התיאוריה של אדלר, המניע המרכזי של ההתנהגות האנושית, הוא הניסיון המתמיד לחפות על רגש הנחיתות הקיים בכל אדם, באמצעות ניסיון להשיג ולהוכיח עליונות בתחום זה או אחר. די להוריד מעליונותם של אחרים כדי להשיג עליונות. ההומור מסווה את התוקפנות ובכך שאנו לא תמיד ערים לגורם העוין בו, הוא גורם לנו הנאה. ההומור התוקפני יכול לבוא לידי ביטוי הן כפגיעה ישירה והן כמשחקי מילים מתוחכמים ועדינים.

הומור תוקפני – תגובה לתסכול

ההומור עוזר לנו לנקום באלה המתסכלים אותנו. תחושת התסכול נוצרת כאשר אנו נתקלים במכשול, המונע השגת מטרות החשובות לנו. נטייה זו עומדת בבסיסה של תיאורית תסכול תוקפנות שפותחה ע"י דולרד ומילר בשנת 1939.

ההומור משמש הסוואה לרגשות עוינים כלפי דמויות מתסכלות.

מחקר שנערך ע"י קנטור וזילמן הראה, כי הצורך שלנו לחוש עליונות, חזק יותר כאשר מדובר באדם בעל סמכות גבוהה ועמדה גבוהה משלנו (אבנר זיו, "הומור ואישיות", 1996 עמוד 27).

במחקר שנערך, נמצא שאדם יעריך תוקפנות הומוריסטית כמצחיקה יותר, אם יחסו כלפי הקורבן עוין מאשר אם יחסו אוהד כלפיו. כלומר, נטיית ליבנו כלפי הקורבן, קובעת, במידה רבה, את הנאתנו מן ההומור. תבנית זו נקראת "מודל הדיספוזציה" (Zillmann & Cantor, 1972) . קיימת שאיפה לצדק ולאיזון – התוקפנות צריכה להגיע למי שמגיע לו.

הפונקציה המינית

פרויד היה הראשון שהדגיש כי אחת הפונקציות החשובות של ההומור היא לגעת בנושא המין בצורה המקובלת על החברה. בתיאוריה הפרוידיאנית שולטת המיניות בכל דבר שהוא אנושי. על אף שטאבו המין נחלש מאז ימיו של פרויד, עדיין חזקים האיסורים סביבו. בכל המצבים בהם אפשרויות המגע המיני מזעריות, תופס ההומור מקום חשוב. מחקר שערכו Houliman ו- Hasset  ב- 1979 הראה, כי מרבית האנשים מעדיפים בדיחות מיניות על פני אחרות (במחקר השתתפו 14500 קוראי ירחון "Psychology Today"). ההסבר לכך נובע מהעובדה כי אנשים רבים תופסים את המין כמהנה, אך מגבלות חברתיות ופיזיולוגיות גורמות לכך שהם אינם יכולים להגיע לסיפוק מיני במידה בה היו רוצים, וההומור נועד להגביר ולהעשיר את החוויה מינית במישור אחר.

הפונקציה החברתית

קיימים שני היבטים בפונקציה החברתית של ההומור: ההיבט הראשון מתייחס לחברה בכלל ולתופעות חברתיות שההומור בא לתקן והשני – ליחסים בתוך הקבוצה.

ההומור כמתקן חברה

ההומור שם ללעג תופעות אנושיות מכוערות, בתקווה שעל ידי כך יצליח להכחידן. הוא הופך תופעות הנראות חמורות למגוחכות. התיאוריה של ברגסון מדגישה בעיקר את תפקידו החינוכי של ההומור (ברגסון, 1975, עמוד 76). תופעה אנושית, המנוגדת לציפיות החברה, תזכה להענשה הבאה לידי ביטוי באמצעות צחוק. מי שמשמש אובייקט לצחוק יקפיד שלא לחזור על אותה התנהגות, על מנת להימנע מהענשה נוספת. כדי שמצב זה יקרה, מספר רב, ככל האפשר, של בני אדם צריך להיחשף להומור. הקומדיה וההומור מעמידים תופעות תחת זכוכית מגדלת. ההגזמה בממדי התופעה הופכים אותה למגוחכת ועל ידי כך היא מתקבלת, בדרך כלל, ברוח טובה. ההומור מאפשר לנו לראות צדדים שונים ואפילו הפוכים מאלו המוצגים.

ההומור ביחסים בין אישיים

האדם הוא יצור חברתי. עצם קיומו תלוי באחרים, על כן הוא צריך ליצור קשרים לאורך כל חייו. ההתפתחות החברתית מלמדת אותנו כי המקור להנאה מהומור הוא הזולת. ההומור פורח ביחסים בין אישיים. אפשר להתייחס להומור כאל תהליך של יצירת גומלין בו מעורבים שלושה אלמנטים: ההומוריסט, הקהל ונושא ההומור, כאשר בדרך כלל ניתן להבחין בשלושתם. 

הפונקציה החברתית של ההומור אצל הפרט בחברה

הומור עשוי לשמש כמעין מפתח לביסוס מערכת יחסים בין אישיים. ההומור עונה על מספר צרכים בסיסיים של האדם, אחד מהם הוא צורך ההשתייכות. אדם המנסה להתקבל לקבוצה, ינסה להציג עצמו באור החיובי ביותר. במצב זה, להומוריסט יש יתרון בלתי מבוטל. ברגע שיצליח לעורר צחוק בקבוצה, הרי שהוא יזכה באהדה ואם ידע ליהנות מההומור של חברי הקבוצה, הרי סיכוייו להתקבל יגדלו. ההומור גם יכול לעזור לטפס בסולם ההיררכיה החברתית. פונקציה נוספת אותה יכול ההומור למלא היא הימנעות מסנקציות. בעזרת ההומור, אדם הרוצה להשתייך לקבוצה יכול לבדוק מהן העמדות והדעות הרווחות בה, מבלי להסתכן יתר על המידה, על ידי סיפור בדיחה, לא קיצונית מדי, בנושא זה או אחר.

הפונקציה החברתית של ההומור ביחסים בתוך הקבוצה

שואו (Shaw, 1976ׂ) טוען כי חברי קבוצה שבה שוררת אוירה פסיכולוגית טובה וחיובית, מרבים לפעול לשם הגשמת מטרות הקבוצה. חבריה מעדיפים לעבוד יחדיו, תוך שיתוף פעולה זה עם זה, ותוך הזדהות עמוקה עם ערכי הקבוצה.

המקור החברתי של הצחוק, לדעת לורנס, הוא מעבר מהיר ממתח לשחרור. מאז ומעולם, לטענתו, הצחוק סימל עבור חברי הקבוצה מצב של ביטחון.

במחקר האנתרופולוגי הראשון שפורסם בנושא "הפונקציה של ההומור ביחסים בין אישיים", מדבר רדקליף על מה שהוא מכנה יחסי צחוק : יחס בין שני אנשים שבו ניתנת לאחד מהם, או אף נדרשת ממנו, בהתאם למנהגים הקיימים, הזכות ללגלג או להפוך אחר לצחוק. השני, בהתאם לאותם מנהגים, נדרש שלא להיעלב מכך Redcliffe Brown, 1940) ,עמוד 90 .(כלומר, ההומור הבין האישי משמן את גלגלי התקשורת ומאפשר לקיים יחסים חברתיים עם מינימום קונפליקטים.

שתי הגישות, של לורנס ושל רדקליף, מצביעות, למעשה, על שתי פונקציות עיקריות של ההומור בקבוצה: הורדת מתח והפחתת קונפליקטים. אלה הם שני גורמים בלתי נפרדים בדינאמיקה של כל קבוצה, העלולים לסכן את שלמותה, כיוון שיכולים לגרום לקרע ולהפרדה. לעומתם, ההומור והצחוק הם גורמים מאחים ומאחדים, היכולים להגביר את לכידות הקבוצה.

במודל שהציג מרטינו (1972, MARTINEAU) על הפונקציות החברתיות של ההומור, הודגש תפקידו של ההומור כגורם המעלה את מורל חברי הקבוצה ומחזק את הקשרים הבין חברתיים. הוא תורם להשגת קונסנזוס ומצמצם את המרחק החברתי.  אלה מקבלים חשיבות יתר במצבי לחץ ומשבר.

ההומור גם תורם למבנה חברתי. בקבוצות בהן קיימות היררכיות ברורות, עשוי ההומור להדגיש או לטשטש את ההיררכיה. מחקר שנערך ע"י כוסר (1960, COSER) ומחקרים אחרים שנעשו בנושא, הראו כי חברי סגל בכירים כיוונו הערות הומוריסטיות בעיקר כלפי חברי הסגל הצעירים, ואילו האחרונים כיוונו אותן כלפי השווים למעמדם או כלפי הנמוכים מהם (בצורה זו ניתן ללמוד על היררכיה ארגונית).

מנהל המעיר לעובד ומשתמש בתוקפנות מוסווית ובהומור, שומר על מעמדו ההיררכי ואף מבליט את עליונותו, אך עדיין מרכך את הסיטואציה ואת הפער ההיררכי. הערה מסוג זה מעלה חיוך, נשמעת פחות חמורה ומתקבלת יותר בקלות, מבלי להפחית מחשיבות העניין.

תפקיד נוסף של ההומור הוא בנטילת חלק בשמירה על נורמות קבוצתיות. בכל קבוצה נוצרות נורמות הקובעות כיצד יש להתנהג במצבים מוגדרים.

Mcdavid Harari (1974) הגדיר נורמות כ"מערכת סטנדרטית של כללי התנהגות, המקובלים על חברי הקבוצה ומתאימים לקבוצה בכלל ולחבריה כפרטים". שמירה על נורמות וציות לכל הכללים אינם קלים, ומדי פעם, זקוק חבר הקבוצה לתזכורת. למטרה זו ניתן לגייס את ההומור. כוחה של הערה הומוריסטית אינו נופל מכוחם של הטפה או של עונש. התייחסות הומוריסטית לנורמות קיימות, ממקדת את תשומת לב חברי הקבוצה אליהן ואינה מניחה להם להתעלם מקיומן. ואכן, אחד התפקידים של הומור בקבוצה הוא לחץ לקונפורמיות. פן זה של ההומור אינו בהכרח חיובי, אך הוא פועל, בצד יסודות חיוביים יותר, לגיבוש הקבוצה.

לסיכום, חשוב לזכור כי כל ההיבטים של חיי קבוצה שהוזכרו: יצירת אווירה, הורדת מתח וצמצום קונפליקטים, לכידות, היררכיה ושמירה על נורמות, כרוכים זה בזה וההומור מקרין על כל אחד מהיבטים אלה.

 

הפונקציה של מנגנון הגנה

כולנו מודעים לנטייה הטבעית להירתע ולברוח ממצבים מפחידים. פחות ידוע, אך לא פחות נכון, הוא שהמפחיד גם מושך ומגרה. ככל שהתפתחה האנושות, הסכנות הקיומיות הלכו ופחתו, אך האדם עדיין מייצר אדרנלין בכמות שהיא מעבר למה שרצוי וטוב עבורו (Huxley, 1961, עמוד 142), לכן הוא פונה לחפש הזדמנויות מלאכותיות לניצול כמות האדרנלין הפוטנציאלית. ההנאה מפחד אינה נובעת מתחושת המתח הנלווית אליו, אלא מן ההשתחררות ממנו (אבנר זיו, "הומור ואישיות", 1996, עמוד 57).

הצחוק יכול לשחרר ממתח. ספנסר (1860) כתב את התיאוריה הפיזיולוגית הראשונה של ההומור. לדבריו, הצחוק נוצר מפעילות אורגניזם, המשחרר בדרך זו את עודף האנרגיה שהצטברה מן המתח. פרויד (1905) פיתח את הרעיון והסביר את הצחוק כתוצאה של שחרור הנובע מהזדהות רעיונית (Ideational Identification). כך גם במצבי חרדה. כאשר נוצרת חרדה שמקורה בצפייה למצב בלתי נעים, מלווה היעלמותה של החרדה בהקלה המוצאת ביטוייה בצחוק. ככל שרמת החרדה גבוהה יותר, כך גם ההנאה מן השחרור גדולה יותר ולובשת צורה של צחוק. זאת הוכיח בדרך אמפירית Shurcliff (1968).

אם הצחוק הוא ביטוי פיזיולוגי של שחרור ממתח וחרדה, הרי שההומור, שהוא הסיבה העיקרית לצחוק, משמש כמנגנון הגנה מפני מצבים אלו. מנגנוני הגנה הם אמצעים תת הכרתיים שהפרט מסגל לעצמו על מנת להתמודד עם איומים.

בפונקציה זו של ההומור, אפשר להצביע על שתיים מצורותיו האופייניות כמנגנון הגנה : 

הומור שחור

עוסק באחד הפחדים האנושיים המרכזיים – מוות, אך לא רק. ההומור השחור עוסק בכל נושא המעורר בנו פחד. שימוש בהומור שחור מאפשר לאדם להתגונן מפני פחדים. למנגנון זה יש תכלית והוא מעניק עידוד מסוים למשתמש בהם. העידוד מקורו באחת מתכונות האדם, הרצון להתמודד ולא להישאר סביל מול אסונות המאיימים על בטחונו.

עמידה בפני סכנות יכולה להיעשות בעזרת מספר מנגנוני הגנה: השלמה, הכחשה והתמודדות פעילה הכוללת הכרה בסכנה. ההומור השחור הוא חלק מהמנגנון השלישי. הומור שחור קורא תיגר על הסכנה, והצחוק מעיד על תחושת ניצחון ושליטה במצב.

מישקינסקי (1944,Mishkinsky) מציע להתייחס אל הומור כאל מנגנון אומץ ולא כאל מנגנון הגנה, מכיוון שהוא עוזר לנו להתמודד עם פחדים ואיומים ולא להיכנע להם.

הומור עצמי

בניגוד להומור אתני שבסיסו צוחקים על קבוצות מסוימות באוכלוסייה שהצוחק לא משתייך אליהן, בהומור עצמי הקבוצה אליה משתייך הצוחק, מוצגת גם היא באור מגוחך.

ההומור העצמי הינו פונקציה של מנגנון הגנה חברתי אינדיבידואלי. תכונה זו של יכולת האדם לצחוק על עצמו, נחשבת כתכונה רצויה הזוכה להערכה. למשתמש בהומור עצמי יש תכונה פסיכולוגית מרכזית אחת –  הוא מכיר ומקבל את עצמו במורכבותו (כולנו יודעים שאיננו מושלמים, אך לא כולם יודו בכך), הוא מודע להיבטים החיוביים והחזקים שבאישיותו, אך גם לחולשותיו ולצדדים המגוחכים שבו, הוא פתוח מספיק ומכיר את מגוון תכונותיו.

קיימים שלושה מניעים עיקריים למשתמש בהומור עצמי, שלושתם צורות של מנגנוני הגנה:

מניעת תוקפנות – מניעה מאחרים לצחוק על חולשותיו של אדם, בכך שהוא מציג יכולות לצחוק עליהן בעצמו, השגת אהדה והערכה על ידי הצגת תכונה עצמית, הקיימת גם אצל אחרים, באור מגוחך, שלולא הצחוק היתה יכולה לעורר רחמים עצמיים וחרדה והתמודדות פעילה – התמודדות עם הפחד שמעוררות תכונות מסוימות, באמצעות ההכרה באפשרות של הצגתן לראווה.

המשותף בין ההומור העצמי לשחור הוא בשמירה על הדימוי העצמי ועל האיזון הנפשי. בכל מסגרת שבה קיים איום על גורמים אלה, משמש ההומור כמנגנון הגנה.

הפונקציה האינטלקטואלית

הנאה מהומור יכולה להיות חוויה פרטית של אדם  ולבוא לידי ביטוי בתחושה פנימית או בביטוי התנהגותי של חיוך או צחוק.

הנאה מהומור מותנית בהבנת המסר. ההבנה היא חלק מתהליך החשיבה ומכאן שהנאה מהומור מחייבת פעילות אינטלקטואלית מסוימת, כזו הדרושה לשם פתרון בעיה. פעילות שכלית המובילה להבנה, גורמת להנאה, לסיפוק ולתחושת שליטה על הסביבה. הסיפוק מקורו בהוכחה ובהכרה ביכולתנו.

התנהגות בלתי תואמת את המציאות, מהווה את היסוד הראשון של צחוק מבוסס אי התאמה. זהו היסוד הראשון להבנת ההומור בהיבט האינטלקטואלי. חוסר ההתאמה יוצר מעין בעיה, וסקרנותנו, במשולב עם הרצון להפעיל את יכולתנו השכלית, מעודדים למחשבה, לכן אפשר לראות במצב שחל בו חוסר התאמה את כתחילתו של פתרון בעיה (כאשר הבעיה נפתרת מופיע הצחוק או החיוך). דגם זה מופיע בכל הבנה של מסר הומוריסטי.

היווצרותה של אי התאמה ופתרונה מהווים אתגר המדגיש את הפונקציה האינטלקטואלית של ההומור. ההנאה שבהבנת הדבר עומדת ביסוד החוויה ההומוריסטית. ליסוד זה נוסף אלמנט של שחרור מדרכי החשיבה הרגילות ומן הכבלים של החשיבה הלוגית והרציונאלית.

ההומור האינטלקטואלי משקף את הבנתנו ההולכת ומתרחבת, בכך שהוא מאפשר לנו ליצור בעיות וגם לפותרן בצורה מהנה, שהרי אנו יודעים כי אין אלה בעיות הדורשות פתרון יעיל. ההיבט האינטלקטואלי של ההומור מאפשר לנו חופש זמני מכבליה של החשיבה הרציונאלית ובריחה אל האבסורד, זהו תהליך של יצירה בו מרכיבים בעיה הדורשת פתרון באמצעות מסגרות התייחסות שונות. הבנת ההומור מחייבת חשיבה מקורית שלוקחת בחשבון היבטים שונים אשר ממבט ראשון אינם קשורים זה לזה. ההנאה נובעת מהפעלת תהליכים שכליים, מההבנה ומהתבונה שהמאזין מגיע אליה. זהו אחד מהמניעים העיקריים למסרים הומוריסטיים.

3.2.2  מנגנונים סמנטיים

המנגנונים הסמנטיים של ההומור תוארו על ידי  Raskin(1985) המגדיר את התנאים ההכרחיים והמספיקים לקיומו של הטקסט ההומוריסטי. טקסט מוגדר כהומוריסטי כאשר מתקיימים בו התנאים הבאים :

1. ניתן לזהות בו שני תסריטים שונים, שלמים או חלקיים.
2. ניתן לראות ניגוד בין המצב הקיים לבין מצב שאינו קיים (מצב דמיוני, מצב חריג ויוצא דופן או מצב בלתי אפשרי ובלתי נעים).
3. כדי שהטקסט יהיה הומוריסטי, שני התסריטים חייבים לחפוף . כאשר מתגלה דו משמעות או סתירה, השומע יחפש היכן מסתתר המעבר מתסריט אחד לשני, הוא יונחה על ידי כללי המודוס של תקשורת הומוריסטית – תקשורת שאינה מתבצעת בתום לב.

 

עקרונות התקשורת בתום לב שנוסחו ע"י Grice(1975) ועקרונות התקשורת בבדיחה כפי שנוסחו ע"י Raskin :

העיקרון	עקרונות התקשורת בתום לב	עקרונות התקשורת בבדיחות
עיקרון הכמות	ספק את כל המידע שנדרש	ספק רק את המידע החיוני לבדיחה
עיקרון האיכות	אמור רק מה שהנך מאמין שהוא אמת	אמור רק מה שנדרש על ידי הבדיחה
עיקרון היחס	הייה רלוונטי	אמור רק את הרלוונטי לבדיחה
עיקרון האופן	הייה מתומצת	ספר את הבדיחה בצורה יעילה

 

3.3  טכניקות של הומור

כאשר עוסקים בטכניקות של הומור, מתייחסים לצד היצירתי. הכוונה ביצירת הומור היא לתהליך מחשבתי המושקע על ידי יוצר ההומור, במטרה להצחיק או להעלות חיוך על שפתי הקהל.

ביצירת הומור עלינו להתייחס לשני סוגים: יצירה בלתי רצונית ויצירה רצונית.

יצירת הומור בלתי רצונית

ביצירת הומור בלתי רצונית, אנו מתכוונים לאותם הדברים המצחיקים את הצופה, או את השומע, הנוצרים על ידי אדם מבלי שהתכוון לכך.

ישנם שני סוגים של יצירה בלתי רצונית: האחד מתייחס למראה או לפעילות פיזית והשני – להערות נאיביות או לטעויות לשוניות. כל צורות ההומור הבלתי רצוניות אינן נחשבות ליצירת הומור, על אף שהן עשויות להצחיק את השומעים או את המתבוננים.

יצירת הומור רצונית

ביצירת הומור רצונית, הכוונה היא להערות הנאמרות באופן ספונטאני, במצב מסוים וגורמות לצחוק אצל האחרים. זהו סוג ההומור השכיח ביותר, המופיע בתנאים טבעיים. ההערה נוצרת מתוך ראיית זווית חדשה, המאירה בצורה מקורית, סיטואציה הנראית לכולם נורמאלית והגיונית. זוהי, למעשה, יכולת יצירה הומוריסטית.

ההומור הרצוני הפורמאלי הוא, בדרך כלל, נחלתם של המקצוענים. הוא נוצר תוך כדי עבודה מאומצת ורצינית ונועד להצגה בפני אחרים, במטרה לגרום להם הנאה 

טכניקות של העברת מסר בהומור פורמאלי

הויזואליות של המסר ההומוריסטי כוללת את ההומור הפיזי, המבוסס על פעילות גופנית, המעוררת צחוק אצל הצופה (פנטומימה), ההומור הבלתי מילולי, המוצא את ביטויו בעיקר בצורה גראפית (קריקטורה) וההומור המילולי שהוא ההומור הכתוב או הבדרנים למיניהם.

קריקטורה, בדיחה, חיקוי, חזרה מכאנית על אותו משפט, משחקי מילים, התרחקות מקונטקסט, שינוי תפקידים, אבסורד, סאטירה ויצירת ניגודים פנימיים.

המשותף לכל הטכניקות הוא שימוש ביסודות ההומור: הפתעה, אי התאמה וזמן קצר. 

3.4  הסיטואציה של ההומור

הסביבה היא בעלת השפעה מכרעת על הופעתו של ההומור. קיימות סביבות המעודדות ביטויים הומוריסטים ואחרות המדכאות אותם.

הסביבות המדכאות הן אותם מקומות הקשורים במצבים טרגיים בחיי האדם או האומה. סביבות מעודדות הומור יכולות להיות פורמאליות או לא פורמאליות.

מסגרות פורמאליות הן אותם מוסדות המתמחים בהצגות הומוריסטיות למיניהן (תיאטרון, מועדונים מיוחדים ועוד). המאפיין אותם הוא הומור מתוכנן המציע לאנשים הנאה תמורת תשלום. ההצלחה נובעת לא מעט ממוכנותו של האדם היודע מה מצפה לו.

הסביבות הבלתי פורמאליות הן מפגשים חברתיים, סיטואציות חברתיות, יום יומיות, בהן מופיע רוב ההומור הספונטאני בחיינו. 

ההומור בסיטואציה החברתית

במצב זה, ההומור נוצר מתוך המערכת הבין אישית המתפתחת בין חברי הקבוצה. בקבוצות בהן קיים הווי משותף, ההומור הוא חלק בלתי נפרד ממנו. ההרכב המגדרי של הקבוצה (הטרוגני או הומוגני) משפיע על תוכן ההומור. בקבוצות של גברים מופיע בעיקר ההומור המיני והופעת אישה בקבוצה תעדן את התוכן המיני של הומור. בקבוצות של נשים בלבד יהיה פחות הומור תוקפני ומיני, למרות שסביר להניח שההומור המיני שכיח יותר בקבוצה זו מבעבר. בקבוצות מעורבות, הגברים הם יצרני ההומור הראשיים והנשים הן הנהנות מהומור.

גם האווירה בקבוצה תשפיע על ההומור. בקבוצה המחשיבה את עצמה כדמוקרטית, בה לא קיימת היררכיה והחברים רואים את עצמם שווים זה לזה, פורח ההומור יותר מאשר בקבוצות בהן האווירה היא סמכותית (מחקר של קוסיר 1960). ככל שהקבוצה תהיה פחות פורמאלית, כך גילויי ההומור יהיו רבים יותר. ככל שהיררכיה נוקשה יותר ייוצרו שלוש סיטואציות המעודדות הומור: הומור המחזק את ההיררכיה (הגבוהים בהיררכיה מייצרים הומור והכפופים אליהם מרגישים חובה לחייך או לצחוק), הומור בין שווים, והומור מחתרתי (התוקף את הדרגים הרמים בהיררכיה) .

כמובן שאסור לשכוח שלא רק לקבוצות יש השפעה על יצירת הומור או על הנאה ממנו, אלא גם לאדם עצמו ולעצם היותו מוכן לקבל הומור (מצב רוח, אלכוהול, סמים – לכל אלה ישנה השפעה). 

3.5  הומור ואישיות

אישיות –  "האישיות הינה דפוס של התנהגויות ונטיות המכתיבות את האופן בו אדם יחשוב, ירגיש וינהג" (Ganis, 1969, עמוד 12).

קיים קושי רב בחקר האישיות ומרכיביה. היפוקרטס, לפני כ – 2,200 שנה ביוון העתיקה, קשר את בריאותו של האדם ואופיו עם היקף הנוזלים בגופו. לנוזלים אלה קרא "הומורס" ומכאן מקורה של המילה הומור. ארבעת הנוזלים הם: הדם, המרה השחורה,המרה הצהובה והליחה.

עודף דם אצל אדם מאפיין אופטימיות, ביטחון עצמי, עליזות וחברתיות. עודף מרה שחורה מאפיין מלנכולית, פסימיות ונטייה לדיכאונות. עודף המרה הצהובה מאפיין אישיות רגזנית, הנוטה לכעס ולהתפרצויות של תוקפנות

ועודף ליחה מאפיין אישיות פלגמטית, כלומר פאסיבית ואפאטית.

במשך הדורות השתנתה המשמעות המקורית, אך עדיין מוצאים קשר בין נוזלים לבין מצב רוח.

אייזנק,  שביצע עשרות מחקרים, הגיע למסקנה שניתן לתאר ארבעה סוגי אישיות, בדומה לסוגי האישיות שתיאר היפוקרטס. התיאוריה של אייזנק, עליה התבסס אבנר זיו בספרו "הומור ואישיות", היא תיאוריה מודרנית יחסית, שנבדקה אמפירית ואוששה במחקרים פיזיולוגיים רבים. התיאוריה מבליטה את הקשר עתיק היומין בין ההומור לאישיות.

הנאה מהומור ואישיות

ארבעת סוגי טיפוסי האישיות העיקריים והתייחסותם להומור:

המוחצן הרגשן

תיאור – טיפוס בלתי שקט, הפכפך, פגיע מאוד, תוקפן, אימפולסיבי, אופטימי ופעיל ((Eysenck , 1969.

הנאתו מהומור עונה על הצרכים הבאים: אפשרות לבטא את נטייתו התוקפנית בדרך מקובלת ולהיות מקובל על חברי הקבוצה.

פונקציות  של הומור– הוא ייהנה בעיקר מההומור האתני, שדרכו יוכל לבטא תוקפנות כלפי קבוצה חיצונית ולחזק את תחושת ההשתייכות שלו לקבוצה. הוא ימנע, בדרך כלל, מן ההומור כמנגנון הגנה ומההומור השחור, כיוון שהוא עשוי לגעת בנושאים המרגשים אותו ועלולים לפגוע בו. הוא ישתמש בהומור עצמי רק לעיתים רחוקות ולא יבין כיצד אחרים מסוגלים לשים עצמם ללעג.

טכניקות של הומור – הוא יעדיף בעיקר בדיחות קצרות, או הערות הומוריסטיות ספונטאניות שברובן נושאות גוון מיני או תוקפני. הוא ייהנה מאוד ממעשי קונדס (כל עוד הוא לא הקורבן) ויעדיף הומור מוצג (הצגות ומערכונים) בו הוא שומע את צחוקם של האחרים והם שומעים את צחוקו, על פני הומור כתוב וקריקטורות שאינם גורמים לו הנאה.

תכנים –  רוב התכנים עשויים לגרום לו הנאה.

סיטואציות – רוב הסיטואציות יגרמו לו ליהנות מהומור. היות והאימפולסיביות שלו מנחה אותו ושולטת בו, הוא יצחק בכל סיטואציה, גם בכזו שאינה תמיד ראויה לצחוק. 

המוחצן העצור

תיאור – טיפוס חברתי, אוהב לדבר, יוזם ומגיב, מלא חיים, חסר דאגות, לוקח את החיים בקלות, בדרך כלל מרוצה מעצמו, עצמאי, מאמין בכוחותיו ובעל נטיות למנהיגות.

פונקציות של הומור – הפונקציה החברתית של ההומור היא בעלת חשיבות מרכזית עבורו, אך גם לפונקציה התוקפנית (בצורתה המעודנת) יש חשיבות. הערות הומוריסטיות של ביקורת בתוך הקבוצה מקובלות עליו כי הן מאפשרות אינטראקציה ללא עימותים גלויים. ההומור השחור אינו אהוב עליו במיוחד כיוון שמוצגת שם השקפת עולם הנוגדת את שלו. הוא נהנה מהומור עצמי שכן הוא בטוח בעצמו ומעריך את אומץ ליבם של אלה המסוגלים לבקר את עצמם. הוא נהנה מהומור אינטלקטואלי בו הוא מוצא ביטוי למצב רוח משחקי, התואם במידה רבה את פילוסופיית החיים שלו.

טכניקות של הומור –  הוא ייהנה מאוד מקומדיות ופחות מסאטירות, כיוון שאלה מציגות את הצד השלילי של המציאות, מה שנתפס בעיניו כבלתי קונסטרוקטיבי. הוא אוהב מעשי קונדס ויצחק בלב שלם, גם אם הוא קורבנם, הוא אוהב מאוד לספר בדיחות כי הן מוסיפות לאווירה החברתית ומחזקות את הדימוי שלו כמנהיג. הוא מעדיף הומור מילולי ומוצג, אך יש לו סבלנות גם למסרים הומוריסטיים ארוכים יותר והוא עשוי ליהנות מקריקטורות.

תכנים – ערנותו החברתית לציפיותיהם של הסובבים אותו הופכת אותו לבררן לגבי נושאי הצחוק. הוא יתחשב בקבוצה בה הוא נמצא ולא יצחק מבדיחה בעלת תוכן אתני, למשל, אם יחשוש שהיא עלולה לפגוע ברגשותיהם של הנוכחים.

סיטואציות – הוא מודע לחוקי החברה ומסוגל לשלוט בעצמו ולא להתפרץ בצחוק בסיטואציות שאינן מתאימות.

המופנם הרגשן

תיאור – נוטה לחילופי מצב רוח, הוא חרד ונוקשה, בעל השקפת עולם פסימית, אינו חברותי, שקט ומסוגר, העליזות אינה מסממני אופיו.

פונקציות של הומור – מכל הטיפוסים הוא הטיפוס שייהנה הכי פחות מהומור. ההנאה תיגרם ממילוי הפונקציה התוקפנית. התקפות על העולם מוצדקות בעיניו ותואמות את השקפתו הפסימית. גם ההומור השחור עשוי לגרום לו הנאה, בשל הנגיעה בחרדות, בצורה שאינה מסוכנת (נושאים שלגביהם מידת החרדה שלו גבוהה לא יגרמו לו הנאה). הפונקציה החברתית עשויה לגרום לו הנאה אף היא.

טכניקות של הומור – הוא ייהנה מסאטירה בשל הביקורת החברתית שבה, התואמת את הפסימיות שלו. הוא מעדיף את ההומור הכתוב ואת הקריקטורות על פני הומור מסופר ומוצג, זאת מכיוון שאינו חש בנוח באינטראקציה חברתית, המביכה אותו בדרך כלל. ההנאה מקריקטורות נובעת מהימצאותו ביחידות עם הגירוי ההומוריסטי, ללא צורך במעורבות אחרים לצורך השגת הנאה.

סיטואציות – הסיטואציות ההומוריסטיות בהן הוא נהנה מועטות יחסית, בשל ניסיונותיו לשמור מרחק מאחרים, גם כאשר הוא נהנה, ההנאה תתבטא בצחקוק מאופק ולא בצחוק רועם. 

המופנם העצור

תיאור – טיפוס רגוע, אינו מאבד שליטה עצמית אלא לעיתים רחוקות ביותר, זהיר ומתכנן צעדיו לפני כל פעולה. הוא פסיבי וסולד מכל תגובה אימפולסיבית.

פונקציות של הומור – הפונקציה העיקרית ממנה הוא נהנה היא הפונקציה האינטלקטואלית. האבסורד וחוסר התאמה מהנים אותו עד בלי די. תהליך של פתרון בעיות, הנדרש בסוג זה של הומור, מאפשר לו להפעיל את החשיבה השיטתית, תוך העלאת השערות בכיוונים שונים. הנאתו נובעת בעיקר מהוכחה מחודשת של יכולתו להגיע לפתרון נכון, מבלי שיידרש לפעילות התנהגותית. אם הוא נהנה מהומור תוקפני או מיני, הרי שהוא צריך להיות מתוחכם ומוסווה כהלכה. גם ההומור השחור עשוי להיות עבורו מקור של הנאה, בשל ההצגה המעוותת והאבסורדית של נושאים שבדרך כלל מתייחסים אליהם בצורה רצינית. הוא נהנה גם מהומור עצמי, בשל היכולת המופגנת של אדם הנוקט בסוג כזה של הומור להציג את עצמו בצורה שלילית, דבר שהוא נדיר ביותר.

טכניקות של הומור – הוא מעדיף את החומר הכתוב, אך הוא עשוי ליהנות גם מן ההומור המוצג.

תכנים – התכנים ההומוריסטיים של מין ותוקפנות אינם אהובים עליו כל כך.

סיטואציות – הוא בררן יחסית בסיטואציות, היות והעולם, לדעתו, מאורגן והגיוני ויש מצבים שאין בהם מקום להומור.

ארבעת טיפוסי האישיות ביחס לסוגי ההומור אותו הם מעדיפים ("הומור ואישיות", אבנר זיו, עמוד 139)

 

טיפוסי אישיותסוג ההומור	מוחצן – רגשן	מוחצן- עצור	מופנם – רגשן	מופנם – עצור
פונקציותתוקפנית	XX	X	X
מיני	X	X
חברתי כללי		X	X	X
חברתי בין אישי	X	XX
הגנה נגד חרדה (שחור)			X	X
הומור עצמי		X		X
אינטלקטואלי		X	X	XX
טכניקותכתובה – קריקטורה			X	XX
מסופר	X	XX
סיטואציות רבות	XX	X

 

  

4. פרק ב' – הומור בניהול

 

4.1  הומור בארגונים

דברים אינם מצחיקים לכשעצמם. כדי שיהיה משהו מצחיק חייב להיווצר מתח בין מה שקרה לבין הקונטקסט שבו הוא התרחש. המתח הזה יכול להיות אי התאמה בין תפקיד והתנהגות, בין התנהגות ונסיבות או בין הצפוי למה שהתרחש בפועל.

מאמר ב – Journal of general management"" טוען שדווקא בארגונים עסקיים, הנתפסים בדרך כלל כרציניים, מתקיימים התנאים הללו: חוסר התאמה בין החזון הנשגב של הארגון, לבין החלטות חסרות חשיבות שמתקבלות. תחזיות מחושבות היטב שאינן מצליחות לצפות דווקא את הדברים הברורים ביותר. גינונים רשמיים של מנהלי החברה לעומת חמדנות, קנאה ובגידה.

על אף שפע ההזדמנויות לצחוק שמספקת הסביבה העסקית, ארגונים מעדיפים ליצור לעצמם תדמית רצינית מכמה סיבות: הרצון להוכיח לבעלי המניות ולבעלי השפעה אחרים שהארגון מתייחס ברצינות לעבודתו (הומור עלול להיתפס כחולשה). לגלוג או צחוק על הארגון, נתפסים כהטלת ספק בגרסה הרשמית שזכתה לברכת ההנהלה או כערעור על סמכות. ללא ספק להומור יש כוח הרסני, אבל הוא גם הדרך לקדם מטרות ארגוניות. באמצעות הומור אפשר לשנות התנהגות של אנשים מבלי לקלקל יחסים. הומור מפחית את הסיכון בביקורת מדרגים בכירים והוא גם אמצעי להנמכת סף התנגדות אצל אנשים (ובכך יכול לסייע בפגישות עם זרים או עם יריבים) . בעזרת הומור ניתן לעיתים להשיג מידע שלא היה נמסר בנסיבות רציניות יותר, ניתן להעלות רעיונות פרועים ולתקוף פרות קדושות. להומור תפקיד חשוב בהתמודדות עם שינויים ועם כישלונות, מאחר והוא מאפשר לשמור על נקודת מבט רחבה, מבלי להיתפס לפרטים.

ללא ספק, ההומור הוא כלי חיוני למנהל. זהו מכשיר לגערות, הקנטות, תקיפה והגנה. העובדה שמנהלים הגיעו לפסגה ללא הומור אינה מפחיתה מחשיבותו הארגונית.

במאמר "When business can be fun" כותב המאמר (2002) James Poon Teng fatt, מציע לארגונים לערוך, אחת לחודש, יום כיף לעובדים (סרט, הצגה, ארוחה או ביקור במוזיאון). לטענתו, זוהי דרך נוספת להגברת המוטיבציה, ללא עלות גבוהה במיוחד, כאשר היתרונות מהנהגת שיטה זו יגרמו לארגון, בסופו של דבר, להגדיל את רווחיו ולכסות את עלויות עריכת יום הכיף.

 

4.1.1  הפונקציות שממלא ההומור בהקשר הארגוני

הנחת הבסיס היא שהומור נמצא בחיים הארגונים באופן נרחב כל כך משום שהוא ממלא פונקציות חשובות לארגון.

Bradney (1957) טען כי ההומור מתפתח בארגון כדי לשרת מספר מטרות:

• התמודדות של העובדים עם מצבי לחץ  – ההומור מאפשר לעובדים להשיג ניתוק פסיכולוגי שבכוחו לספק הגנה מפני מצבים רגשיים מאיימים ולהפחית מתח.
• התמודדות קולקטיבית של קבוצה בארגון –  התמודדות במצבי לחץ בעקבות אירועים כלליים כמו תהליכי שינוי, פיטורים.
• פונקציה קוגניטיבית –  מאפשרת לעובדים להגדיר מחדש את עולמם ולחקור את המובן מאליו. ההומור עשוי להאיר באור חדש עובדות, מאפשר לאדם לקחת צעד אחורה ולאמץ פרספקטיבות שונות מאלו אליהן היה רגיל.
  Kets de Vrues (1990), מצא במחקרו כי קבוצות בארגון, באופן פורמאלי או בלתי פורמאלי, ממנות ליצן חצר שממלא פונקציה זו.
• העברת הוראות לביצוע מטלות – הומור עשוי להיות הדרך שבה בעל סטאטוס גבוה בארגון מורה לבעל סטאטוס נמוך ממנו לבצע מטלה, באווירה נעימה ולא "בוסית" מדי ובמיוחד במקומות עבודה בהם כל העובדים רואים ושומעים זה את זה (Vinton, 1989).
• הבעת עוינות – על ידי ההומור ניתן להביע אגרסיביות ולפגוע ביחידים ובקבוצות (Zillman, 1983). אדם יכול להרגיש פחות מסתכן, כאשר הוא מביע את רגשותיו העוינים דרך בדיחות, מתיחות ושאר אמצעים הומוריסטים.
  יריבויות בין קבוצות בארגון יכולות לבוא לידי ביטוי בהומור ציני וסרקסטי, המבטא את העוינות הרוחשת בין הקבוצות. כמו כן, הוא מאפשר לעובדים לבטא תסכול בדרכים שמפחיתות עוינות ומשמרות את הסדר החברתי (Collinson, 1988). תרומה זו מסייעת לארגון לשמר את היציבות בו. אחד מהגורמים הארגוניים המהווים כתובת לרגשי עוינות ותסכול הוא המנהל.
• הבניית זהות אישית וקבוצתית – ההומור משמש כשפה באמצעותה יכולים אנשים להזדהות עם מערכת כלשהי. הבדיחות וההומור הפנימי יוצרים הפרדה בין הקבוצה או הארגון לבין אחרים.
• תהליך הסוציאליזציה בארגון – זהו תהליך שבו לומדים העובדים את התרבות הארגונית, כאשר השימוש בהומור עוזר לשמר אותה (Vinton, 1989).
• יצירת קשרים בין העובדים – ההומור מאפשר אוירה נעימה, תורם לשביעות רצון העובדים ובכך עשוי לשפר את הפרודוקטיביות ואת הצלחת הארגון (Vinton, 1989).
• עזרה בשמירה על שפיות ועל מצב רוח – Roy (1958) תיאר כיצד ההומור עזר לארבעה מכונאים לשמור על שפיות במסגרת העבודה המונוטונית שביצעו. Bradney (1957) דיווח על עובדי מכירות בכלבו בלונדון שנעזרו בבדיחות כדי להתמודד עם לחץ וחרדות. באופן דומה, Pitt (1979) ראה בהומור של הכורים מרכיב חשוב בהתמודדות שלהם מול החשיכה וההימצאות בסכנת מוות.
• תקשורת – הומור מעביר מסרים בדרכים שצורות אחרות לא יכולות – ה"ערפל"
  והדו – משמעות שהוא יוצר, מאפשרים לאנשים לומר דברים, שאם היו נאמרים בצורה ישירה, היו נתפסים כפוגעים ומאיימים.  בסיטואציה של הומור, מקבל המסר יכול להגיב בצחוק לחלק ההומוריסטי, ובשלב מאוחר יותר להתייחס ברצינות לחלק הביקורתי שבמסר. בשנים האחרונות פותחו תוכניות התערבות ארגונית המשתמשות בהומור ככלי לשיפור יעילות הארגון.

 

השימוש בהומור לחקר ארגונים

בשל ההכרה בתפקידי ההומור בקבוצה, הלכה והתפתחה התפיסה שההומור עשוי להיות לעזר במחקר על התרבות בארגונים. סקירה ספרותית של Duncan (1982), העלתה את המסקנה שההומור מספק שיקוף של מערכת הערכים, התרבות והתקשורת בקבוצות עבודה. כיוון שההומור קשור לקודים תרבותיים, הוא עשוי להיות שימושי בהבנת ערכי החברה (Vinton. 1989).

Hatch (1997), בדומה להם, טוענת, כי ההומור והאירוניה מבטיחים גישה לכמה מן המורכבויות של הארגונים ולתהליכים הארגוניים. ניתוח הנתונים במחקרה אפשר את ההבנה של הפרדוכס הארגוני של יציבות מול שינוי.

גם Kahn (1989), התייחס לשימוש האפשרי בהומור לחקר ארגונים. לדבריו, ניתן להשתמש בהומור ככלי דיאגנוסטי במחקר ארגוני. לעיתים ההומור עשוי להוות מעין פליטה פרוידיאנית, המספקת חלון הצצה לרובד עמוק יותר של ההתנהגות הארגונית במצבים מסוימים. ההומור מספק מידע לגבי הצהרות מודעות או לא מודעות של חברים בארגון על עצמם, על יחסיהם עם אחרים, על קבוצתם, על הארגון שלהם – דברים שאולי יתקשו לבטא בדרך אחרת.

קיימים מספר סוגים של אינטראקציות הומוריסטיות בעבודה: משחקי מילים, בדיחות זולות, סיפורי מעשיות, הקנטה, לעג.

Vinton (1989), מצאה במחקרה כי שלושת הסוגים השכיחים ביותר בארגונים הם שני סוגי ההקנטה וסיפורי מעשיות מסוג לעג עצמי.

 

4.1.2  השפעות שליליות של ההומור בארגונים

• חתרנות – בניגוד לטענה שההומור תורם לשמירת הסדר החברתי, קיימים ממצאים המראים כי לא תמיד ההומור משמש ליצירת קונצנזוס והרמוניה. ההומור יכול להיות גם כלי שבעזרתו צומחת חתרנות. בכך, הוא תורם לביסוס עולם לא פורמאלי בתוך הארגון, מחוץ לשליטת המנהלים(Collinson, 1988) .
• הטרדה מינית – בשנים האחרונות מופנית תשומת הלב לנושאים של הטרדה מינית בעבודה.
  משרד העבודה קובע במפורש, כי על המעביד לשמור על סביבת עבודה נקייה מ"איומים" על רקע מיני או גזעני. במקום עבודה עם אווירה מינית מוגזמת, למשל מקום שבו הערות ובדיחות על רקע מיני הן דבר שבשגרה, לנשים יהיה קשה מאוד להתקדם בהיררכיה, מאחר ואווירה זו מרמזת על כך שהן לא נתפסות ברצינות הראויה להן.
  חיי היום יום מגלים כי קשה למתוח את הגבול בין הומור שהוא חלק אינטגראלי מחיי העבודה  לבין הומור שהוא חלק מאפליה על רגע מיני או אתני.

4.1.3  הומור בקבוצות עבודה

צחוק בצוותא מחזק את לכידות הקבוצה. כיוון שמדובר בתגובה המבטאת עונג והנאה, סביר לקשר בינה לבין מוראל הקבוצה. Martineau (1972) מציין במודל שלו, "מודל תפקודים חברתיים של ההומור", את תפקיד ההומור בהעלאת המורל ומדגיש כי יש בכוחו לחזק קשרים ולתרום ללכידות. כל קבוצה מצמיחה הומור אופייני לה, בדיחות וסלנג פנימי היוצרים שפה משותפת, המוכרת רק לחבריה. תחושת שותפות זו מהווה את הבסיס לגיבוש חברתי (הומור זה גם בוחן את השתלבות הפרט בקבוצה, על ידי שימוש בהומור פנימי והבנתו). בגרותה של הקבוצה ולכידותה נמדדת, לא פעם, בכוחה של הקבוצה להשפיע על חבריה, בדרך כלל בעזרת נורמות ולחצים לקונפורמיות.

 

האם לעודד הומור בקבוצה ?

להומוריסט בעבודה הקבוצתית יש תפקיד בשני מישורים: פתרון בעיות, דינאמיקה קבוצתית.

כל קבוצה העובדת יחד תקופה ממושכת עוברת שלבים שונים. ישנן תקופות בהן מודגשות המשימות, ובאחרות, מופנית תשומת הלב להיבטים פסיכו רגשיים של יחסי הגומלין בין חברי הקבוצה. היחסים הנרקמים בין חברי הקבוצה מושפעים מאופי המשימה, ממבנה הקבוצה ומתפקידיהם של המשתתפים.

ישנם שני טיפוסי קבוצות:

1. קבוצות שהתגבשו על מנת לפעול ביחד לקראת פתרון בעיות (התארגנות פורמאלית או בלתי פורמאלית).
2. קבוצות שמהותן בפעילות הגומלין הרגשית בין החברים – קבוצה טיפולית, דינאמיקה קבוצתית, קבוצות מפגש.

 

ההומוריסט בקבוצה של פתרון בעיות

במחקר שנערך הוצגה בעיה בפני 24 קבוצות, בנות חמישה אנשים כל אחת. קבוצות בהן היה הומוריסט, בהדרגה הפכו לרעשניות ונראה היה כי כולם נהנים מן העבודה עצמה. לעומת זאת, קבוצות ללא הומוריסט היו יעילות יותר מבחינת זמן.

ההומוריסט, במקרה זה, הפך לגורם מפריע, למרות ההנאה של חברי הקבוצה. חשיבות השתתפותו היא בהגברת הרצון לעבוד.

ערכו של ההומוריסט חשוב ובולט עוד יותר כאשר מדובר בפתרון בעיות מסוג שונה. רוקיף (Rokeach) פיתח מושג הקשור לדרך שבה צריך לטפל בבעיות הדורשות הסתכלות יוצאת דופן. בספרו "The open and the close mind" (1960), הוא מדבר על הסתכלות פתוחה והסתכלות סגורה. רוקיף מדבר על דוגמאטיזם – צורת חשיבה המאופיינת בסגנון נוקשה המתמקד בערכים ובידיעות הנתפסים כקבועים ובלתי ניתנים לשינוי. אדם דוגמאטי מסוגל רק לעיתים נדירות לפתור בעיות הדורשות חשיבה יוצאת דופן, בעוד שהסתכלות הומוריסטית היא ההפך הגמור מכך.

בדיקה נוספת בחנה, מה תהיה השפעתו של ההומוריסט בקבוצה שהוטל עליה לפתור בעיה הדורשת חשיבה שונה ושימוש יוצא דופן בידע קיים. המסקנה היתה שההומוריסט מגביר את סיכויי הקבוצה להגיע לפתרון, בהשוואה לקבוצה ללא הומוריסט, ולכן הטענה המתחזקת היא, שנוכחות הומוריסט ושיתוף פעולה עימו בעבודה קבוצתית, משפרים את האווירה ותורמים לפתרון בעיות קשות (אבנר זיו, הפסיכולוגיה של ההומור).

 

הומור בדינאמיקה קבוצתית

דינאמיקה קבוצתית – טכניקה המאפשרת למשתתפי הקבוצה ללמוד בדרך של סימולציה, במסגרתה הם משחקים תפקיד מסוים אשר יכול להשתנות במהלך המפגש, ובכך לאפשר להם לבחון את יכולותיהם ועמדותיהם, בכל רגע מחדש.

תוצאות מחקר שנערך בין ארבע קבוצות הראו, כי רוב חברי הקבוצה ציינו את ההומוריסטים כפופולאריים, אך בהמשך המפגש, ככל שהאנשים הכירו אחד את השני טוב יותר, ההומור הפריע להתפתחות הקבוצה, לכן

ובכך לאפשר להם לבחון את יכולותיהם ועמדותיהם

הפופולאריות שלהם ירדה. לקראת סוף הפגישה, כאשר האווירה הייתה טובה ומשוחררת, ההומור וההומוריסט חזרו וזכו מחדש להערכה חיובית.

ניתן לתאר שלושה שלבים בהערכת ההומוריסט: בהתחלה, הוא עוזר להתמודד עם החרדה המלווה את תחילתו של תהליך לא ידוע, בהמשך, הוא נחשב לבולם תהליכים ולבסוף חוזר לגדולתו. 

סוגי הומור בקבוצה

1. הומור אירוני ומלגלג – מכוון תמיד כלפי הזולת. צורה עוינת שבה ההומור ממלא תפקיד תוקפני עליו דיבר פרויד.
2. הומור ניטראלי – מדבר על הקבוצה בכלל, כולל ההומוריסט. 

4.2  הומור בניהול

בעבר, חוקרים, תיאורטיקנים ומנהלים טענו כי ניהול הוא עניין רציני בכדי שיישאר בו מקום להומור. עד שנות ה- 70, הומור כמעט ולא נחקר בהקשר של ניהול ועבודה, מה שתרם לסברה כי אנשים מתבדחים זה עם זה רק בכדי לשבור את המונוטוניות בעבודה, להפחית מתח ולהוסיף תחושת שייכות. אולם, Duncan Smeltzer & Leap (1990), טענו, כי הומור בעבודה הוא הרבה מעבר לכך. למעשה, אחת מהתופעות שנצפו בשכיחות הגבוהה ביותר בקרב קבוצות עבודה, היא התנהגות בדחנית. הממצאים מראים, כי כאשר קבוצת אנשים מתבקשים להשלים משימה כלשהי, תמיד יופיעו בה התנהגויות בדחניות והומור קבוצתי.

 

הומור נתפס, בדרך כלל, כהתנהגות לא רצינית, המתאימה לאווירה הבלתי מכופתרת שאחרי העבודה ולמפגשים חברתיים, יותר מאשר לזמן העבודה. הנחה זו, הקיימת אצל מנהלים רבים, אינה נכונה.

הומור, במינון נכון ובעיתוי נכון, מפיג מתחים בעבודה ומשמש כגירוי להקשבה ולפעולה.

ההומור הינו אחד מכלי העבודה של כל מנהל, אולם שימוש בו מחייב מתן דוגמא אישית ושמירה קפדנית על הנורמות של הארגון. שימוש נכון בהומור, בהתאם לנורמות הארגוניות, יעניק למשתמש פוטנציאל לכוח גדול יותר. שימוש מושכל בהומור לא פוגם בדימויו ובתדמיתו של המנהל, גם כאשר מדובר בארגון היררכי.

מנהלים רבים חוששים לצחוק ולהשתמש בהומור, שמא יחשבו אותם לטיפשים, ללא רציניים ולבלתי אחראיים. הדבר נובע מביקורות רבות שסופגים ילדים לגבי צחוק וחיוכים בעת שלדעת המבוגרים, נדרשת רצינות. המסר המובן מכך הוא שיש משהו שלילי וילדותי בצחוק. הרצינות מייצגת את הגישה החיובית, המכובדת האחראית, ואילו הצחוק מייצג את הגישה השלילית, הלא מכובדת, לא רצינית ולא אחראית. אך לא כך הדבר. השימוש בהומור מוכיח, כי המנהל הוא אדם אינטליגנטי במיוחד, שהרי ההומור מצביע על חשיבה קוגניטיבית יצירתית גבוהה (שהיא הרמה הגבוהה ביותר בסולם האינטליגנציה של המין האנושי). מנהל המבקש להפגין סמכותיות נמנע, בדרך כלל, מלהשתמש בהומור עצמי, מחשש שתדמיתו תיפגע ותחבל בריחוק שבינו לבין כפיפיו המתחייב, לדעתו, מדרגתו הבכירה. אבל דווקא הומור מסוג זה עשוי לעורר הערכה וסימפטיה אצל המאזין ואלה המשתמשים בו נתפסים כבעלי ביטחון עצמי וסמכות טבעית, משום שהומור זה נובע מכוח פנימי.

אותם אנשים אשר אינם מסוגלים להסתכל בהומור על נושאים רציניים, לא יבינו כי ניתן להסתכל על ההומור באופן רציני.

קיימות טכניקות רבות לאימון הכושר ההומוריסטי של המנהל ואיש העסקים : קריאת ספרות הומוריסטית וציטוטה בעת הצורך, השתתפות בסדנאות הומור מקצועיות ועוד.

בשנים האחרונות גובר הביקוש להדרכות המשלבות טכניקות ותרגילים ייחודיים כמו שימוש בהומור להפגת מתחים בעבודה, פיתוח השקט הפנימי, תרגילי הרפיה להתמודדות עם לחצים ועוד. הדרכות אלו מסייעות, בין היתר, גם לשימור עובדים בעבודה, להגברת תחושת ההזדהות עם החברה ולעידוד חדשנות.

 

חברות רבות הבינו את הפוטנציאל האדיר הטמון בשימוש בהומור ומנהלי 500 החברות הגדולות בארה"ב (I.B.M"", "קודאק", "בן אנד ג'ריס" בנקים רבים ועוד), משקיעים, מידי שנה, הון עתק בפרויקטים ובסדנאות הומור למנהלים ולצוותי עבודה, על מנת לגבש אותם, לשבור את השגרה, להפיג לחצים ולטעון אותם באנרגיות חיוביות לצורך הגברת היעילות בעבודה והגדלת הרווחיות כתוצאה מכך.

מומחים למשאבי אנוש מעריכים כי תרומתו של ההומור יכולה להגדיל את רווחי החברה עד להיקף של כ- 25% מרווחיה (תלוי בגודלה, במספר העובדים ובהיקף המכירות).

הומור מהווה גורם המפיג לחצים ומתחים בעבודה. חשיבות נוספת נודעת לשימוש בהומור היא תרומתו להקשבה, לקבלה, להפנמה ומכאן גם ליישום. במקרים אלה, ההומור משמש כמעפיל רגשי ליצירת גירוי ראשוני להקשבה ושומר על קשב וערנות במהלך הפעילות. עם זאת, חייבים לזכור כי השימוש בהומור, בדומה לדברים אחרים, חייב להיעשות במינון הנכון, ברגישות הנכונה, בסיטואציות הנכונות ומול האנשים הנכונים.

הומור יכול לתעל פחד להנאה, לתרגם חרדה לאומץ ולעזור להגיע לשורש העניין. במקום לפטור נושא כלאחר יד (בייחוד נושא שנחשב לא ראוי לדיון פומבי), ההומור הטוב ביותר מעמיד את הנושא באור הראוי ומסייע להבעת דעות ולהפרכות.

ההומור המזיק ביותר הוא הומור פחדני וחמקני כשאדם נוהג להסתתר מאחורי מסך של "אה, בסך הכול התלוצצתי", באומרו זאת, המנהל מתנער מאחריות מפני שהוא מעמיד פנים שאינו מבין כיצד השפה והרגש מתפקדים. התנערות מאחריות אינה תכונה של מנהיגות.

 

בנוסף לעובדה שללמידה על הומור יש פוטנציאל להכניס הבנות חדשות לניהול ולארגונים ((Duncan, Smeltzrer & Leap, 1990:255, מחקרים הראו את השפעתו של הומור על ביצועים ותהליכים. (Crawford: Perhaps of all the communicative strategies that leaders utilize, the use of humor is most promising, but leas understood", 1994:54).

 

השפעת ההומור על ביצועים ותהליכים

• שיפור המוראל  בקרב העובדים (Gruner, 1997).
• יצירת תרבות ארגונית נעימה וחיובית (Clouse & Spurgon, 1995).
• תרומה ליצירתיות  של היחיד ושל הקבוצה (csikszentmihalyi, 1996; Murdock & Ganim, 1993).
• הגברת מוטיבציה (Crawford, 1997; Diensrbier, 1995: Lippitt, 1982).
• הגברת פרודוקטיביות (Clouse & Spurgeon, 1995; Duncan & Feisal, 1989).
• Dixon (1980), מתאר את ההומור כגורם המאפשר לאדם ללכת צעד אחורה, כאשר בעיה מתעוררת, ולבחון דרכים לפתרונה בצורה חדשה ומיוחדת.

 

שימוש בהומור בניהול לעומת אי שימוש בהומור

 

שימוש בהומור בסביבת העבודה	אי שימוש בהומור בסביבת העבודה
מפיג כעסים ומתח	מתח וכעסים
מפחית לחצים	לחצים
נותן פתח לביטוי אישי של העובדים והופך את מקום העבודה למקום חם ואנושי	חוסר בתקשורת
מגביר מוטיבציה	מורל נמוך
עוזר להתמודד עם היעדרויות	נטייה להיעדרויות
עוזר לשמירה על בריאות תקינה	תחלופה גבוהה בעובדים
עוזר לפתור בעיות בצורה קריאטיבית	יצירתיות נמוכה
הופך את מקום העבודה למהנה ומתגמל	איכות נמוכה של מוצרים ושירותים

 

 

• הפתרון ההומוריסטי

שלום לוז, במאמרו "החיים והמוות ביד הלשון- ההומור כמכשיר לפתרון בעיות ניהוליות" (מתוך המפעל, דצמבר 1989), מתאר את תקופת עבודתו כמהנדס במפעל טקסטיל בקנדה. בעת עבודתו נתקל בחומת עוינות אותה הצליח לפרץ דרך ההומור. מדי בוקר היה עובר בין מנהלי המחלקות ומספר להם בדיחות פיקנטיות (לשם כך קנה ספר בדיחות של "פלייבוי"). אחרי כחודש הוא יצר לעצמו מוניטין של הומוריסט וכאשר הוא היה מופיע, כבר מרחוק, אנשים היו מתחילים לחייך ולצחוק. הצחוק המשותף מחזק את הקשרים הבינאישיים, מה שמגביר את שיתוף הפעולה.

הפונקציה החברתית של ההומור חשובה במיוחד כאשר מדברים על הומור בניהול. ההומור מאפשר הפחתה של מתחים ועימותים, יוצר אווירה של שייכות וייחודיות ופורץ חומות, כפי שתואר.

ההומור שימושי למנהלים המבקשים להעביר מסר ניהולי, מבלי להיתפס כמטיפים. במשרדים רבים תלויים שלטים הומוריסטיים המעבירים מסר ניהולי שתכליתו להביע את ערכי הארגון ולשמור עליהם.

 

• ההומור ככלי לפיתוח גישה היצירתית

אקלים ארגוני, המטפח שהות נעימה בעבודה, הוא מנוף ליצירתיות בארגון. הנאה בעבודה היא דרישה חיונית מוקדמת לצמיחה יצירתית והיא ניתנת ליישום באמצעות שימוש בצחוק ובהומור בעבודה. מחקרים מראים, כי מנהלים ואנשי עסקים, החשופים להומור בעבודתם, הופכים ליצירתיים במיוחד בהזדמנויות בהן הם נדרשים לכך, ולפותרי בעיות הטובים ביותר שניתן למצוא.

ד"ר אליס אייזן מבית הספר לניהול שבאוניברסיטת קורנל שבארה"ב, מצאה, כי הצחוק וההומור מגבירים את פיתוחם של כישורים רבים: יכולת ריכוז, יכולת חשיבה מסתעפת, דמיון, פתיחות, רגישות, גמישות מחשבתית, ראיית קשר בין תופעות, הגדרה מחדש של בעיות ואי קבלת גבולות צרים (הגדלת ראש).

כל הגורמים האלה חושפים את המנהלים והעובדים לחשיבה קוגניטיבית ברמה גבוהה ומאפשרים להם חשיבה יצירתית ויצירתיות מעשית.

מחקרים פסיכולוגיים בתחום ההתנהגות הארגונית בחנו את הקשר בין הומור ליצירתיות. מבין ארבעת מרכיבי היצירתיות – שטף, מקוריות, גמישות ועיבוד, נמצא קשר חזק ביותר בין הומור למקוריות. מנהלים המשתמשים בהומור במהלך עבודתם, מקוריים במיוחד. מקוריותם מאפשרת להם לנצל הזדמנויות עסקיות בשווקים דינאמיים ותחרותיים ולמצוא פתרונות יצירתיים וטובים בהתמודדות עם בעיות בדרכים חדשות.

 

פיתוח חוש הומור

חוש ההומור הוא נושא מורכב וכדי לפתחו יש לשפר את כל אחד ממרכיביו. כדי ליצור הומור על אדם להיות בעל רמת אינטליגנציה גבוהה (אותה בדרך כלל לא ניתן לשנות). מרכיב נוסף וחשוב הוא מרכיב היצירתיות. יצירתיות פרושה תפיסת או יצירת קשרים בלתי שגרתיים בין דברים שלכאורה אינם קשורים זה ולזה. קיימות טכניקות לשיפור היצירתיות.

רוג'ר ואן הוק מעמק הסיליקון בקליפורניה, פיתח תיאוריה על פיתוח היצירתיות. לטענתו קיימים עשרה מחסומים בדרך לפיתוח יצירתיות והוא מציע תרגילים המסייעים להשתחרר מהם.

פרמטר נוסף הוא הבנת טכניקות ההומור כאשר העיקרית מביניהן היא בניית ציפיות ויצירת הפתעה ברגע האחרון.

 

פיתוח יצירתיות ככלי לשיפור חוש הומור

יצירתיות היא פוטנציאל הקיים בכל אדם, אם כי בדרגות שונות. חוקרים העוסקים בפיתוח היצירתיות טוענים, כי הדרך לשיפורה היא הכרת כל החסמים הפסיכולוגיים והחברתיים המונעים מפוטנציאל היצירתיות לבוא לידי ביטוי.

מחשבה יצירתית לא רק יוצרת אלא  גם הורסת על מנת ליצור מקום למשהו חדש. כמעט כל התקדמות, בכל תחום שהוא, היא תוצאה של שבירת החוקים והליכה נגד הזרם. הדרך לפיתוח היצירתיות היא מרדנות וקריאת תיגר על החוקים היומיומיים. 

כיצד זוכרים ומספרים בדיחות?

אחת הדרכים ההכרחיות לשיפור היכולת ההומוריסטית היא רכישת מוניטין של הומוריסט. אנשים הנתפסים כבעלי מוניטין זה, הם כאלו המצליחים, ביתר קלות, לעורר חיוך וצחוק, אחרי כל התבטאות שלהם. אחת הדרכים היא לספר בדיחות.

אנשים רבים המנסים לזכור ולספר בדיחות מתקשים מאוד לעשות זאת, לכן צריך להתייחס לבדיחות כמו אל מידע מכל סוג שהוא, מספרי טלפון, תזכירים וכד'. השיטה המוצלחת ביותר לזכירת בדיחות היא רישומן בצורה של ראשי פרקים. יש דרכים רבות למיון בדיחות: ניתן לעשות זאת על פי נושאים, על פי סוגי הומור, סיטואציות או טכניקות סיפור בדיחה.

תרגול רב של סיפור בדיחות הוא הכרחי. רצוי להתחיל בתרגול עם קהל תומך כדי לבחון את טיב הבדיחות. מומלץ שלא לספר בדיחה שלא "עבדה" היטב על המספר, חשוב לקצר בהן. חשוב ביותר הוא ניסוח העוקץ. אין דבר יותר מגוחך ממישהו המנסה לספר בדיחה ובהגיעו לעוקץ הוא מגמגם או נראה כאילו שכח אותו. ברגע זה המספר עצמו הופך לבדיחה.

נושא חשוב הוא ההפרעות במהלך סיפור הבדיחה. במצב זה, ניתן לשלב את גורם ההפרעה בתוך סיפור הבדיחה, אך אסור לנסות וללחוץ לספר את סוף הבדיחה שנקטעה בגלל הפרעה, צריך לתת למאזין לדחוק במספר לספר את סוף הבדיחה.

הצד הקשה של פיתוח יכולות הומוריסטיות הוא מענה הלשון ישנן שתי דרכים עקרוניות למענה: הדרך הרכה והדרך הנוקשה.

הדרך הרכה משתמשת בהומור עצמי – שהרי מי שמלגלג על עצמו מפתח שריון ואף יכול למנוע לגלוג של אחרים עליו.

הדרך הנוקשה משתמשת בעיקרון הלחימה היפנית – שינוי כיוון התקיפה לכיוון המנוגד אליך.

מומלץ לאנשים הנתקלים בהתנגדויות אופייניות לנסות ולהכין להן מענה לשון הומוריסטי ולהשתמש בו כאשר הם נתקלים בהתנגדויות.

 

לסיכום, מי שמעוניין לשפר את יכולתו ההומוריסטית נדרש לשפר את יכולת היצירתיות שלו, להבין את הטכניקות וליצור לעצמו מוניטין של הומוריסט. זהו תהליך ארוך מייגע ואף מתסכל לעיתים, אך מי שמצליח בו, רוכש כלי רב ערך, בעזרתו ניתן לשפר לא רק את חיי העבודה אלא גם את חיי החברה והבית.

 

4.2.3     מגבלות השימוש בהומור

השימוש בהומור מקרב לבבות ושובר מחיצות, כל עוד הוא נעשה בחכמה ובשיקול דעת. מנהל המשתמש בהומור כאסטרטגיה ניהולית, יכול לנצל את הצחוק לשיכוך מתחים ולהתרת קונפליקטים, באופן שאף אסטרטגיה אחרת לא מצליחה, ובכך להשפיע על תוצאות העבודה. אך ההומור הוא חרב פיפיות ועלול לפעול כבומרנג. שימוש בהומור ככלי ניהולי מצריך תרגול וכרוך ביכולת להבחין בין שימוש נכון לבין שימוש כושל בהומור. שימוש בלתי זהיר בהומור עלול לפגוע ולגרום לתוצאות שליליות בקרב עמיתים וכפיפים. חשוב לגלות רגישות לצורה שבה משתמשים בהומור, אחרי הכול, ההומור הוא ענייו סובייקטיבי.

להלן מספר כללים עליהם חייבים המנהלים להקפיד, על מנת שהשימוש בהומור לא יחטיא, חלילה, את מטרתו:

צחק תמיד צחוק של שותפות – הימנע משימוש בהומור ציני, סרקסטי, ארסי, מקניט, מעליב ופוגע בזולת. אין לחרוג מעבר לסוג ההומור והצחוק שבו שני הצדדים נהנים ממנו.

אם הנך מספר בדיחות, ספר רק כאלו שאהבת – ספר את הדברים בטבעיות, אל תבלע מילים, אל תשמיט חלקים, אל תתנצל, אל תסביר בדיחה ואל תוסיף פרשנות משלך.

שמור על מינון נכון של שימוש בהומור – אין להפריז בשימוש. המפריז מסתכן בחריגה מגבול הטעם הטוב. אל תספר שרשרת של בדיחות ברצף או קטעים הומוריסטיים רבים, בזה אחר זה, על מנת לא לעייף את השומעים ולא להיתפס כליצן.

השתמש בהומור ברגע רלוונטי –  יש לשקול מתי להשתמש בהומור ומתי להימנע מכך. אין לעצור עסקה, משא ומתן או מכירה ולפרוץ עם בדיחה או קטע הומוריסטי באופן פתאומי. קטע ההומור חייב להיטמע במהלך השיחה ולהתקשר לנושא המדובר. יש לשמור על איזון בין הקטע המקצועי לבין קטע ההומור המלווה אותו.

הפעל שיקול דעת לגבי עיתוי השימוש בהומור – לא בכל מצב ,לא בכל מחיר, לא בכל סיטואציה ולא בכל מקום. צריך לגלות רגישות, להכיר את האדם לו מספרים את הבדיחות ולקחת בחשבון היבטים עדתיים, לאומיים, דתיים ותרבותיים.

הכן תיק הומור – אסוף קריקטורות, בדיחות, אנקדוטות, עיין בתיק לעיתים דחופות.

צור הומור מתוך התנסות אישית – חשוב על התנסות אישית בסיטואציות שבעבר עוררו אצלך כעס או מתחים ונסה ליצור מהן אנקדוטות וסיפורים.

בחר בדגם חיקוי מצחיק – חשוב איך הוא היה מתמודד עם בעיות שונות.

חייך – מחקרים מלמדים שחיוך, כאשר מצב הרוח אינו תואם את החיוך, משפיע על ההרגשה לטובה. הבעות הפנים משתנות בהתאם לשינוי ברגשות (מתוך: טל שרב "ההומור ככלי ניהול" ו- מירי שיינוביץ "הומור בניהול ועסקים").

 

חשוב לזכור שההומור הוא כלי ניהולי היכול לשרת מטרות רבות, אך ישנם טיפוסי אישיות שונים, המסתכלים על ההומור בזויות ראייה שונות ועל כן חשוב להתכונן ולדעת מול מי אתה נמצא.

ניהול ועסקים הינם שני שדות מבין השדות הרבים בהם עיקר העבודה הוא פונקציה של היחסים הבינאישיים. לכל אלה שעיסוקם כרוך במגע עם אנשים יכולה ההיכרות עם נושא ההומור להיות לעזר.

ישנן טכניקות רבות של "פתיחת דלתות", ההומור נמצא כיעיל מביניהן. צחוק והומור יעילים לעסקים כתבלין המוסיף טעם, אך לא בכל המקרים. ג'ף ברנס, נשיא קבוצת ברנס בארה"ב, טוען : "אם תצליחו לגרום לאנשים להרגיש נינוחים בעזרת השימוש בהומור שאתם עושים, הרי זה סימן שאתם שולטים במצב". 

4.3  הומור בעסקים

ישראל בוצקו, המרצה בחברת A2B, בנושא תקשורת בין תרבותית ופערים תרבותיים, אומר, כי ההומור יכול לשמש גם ככלי עסקי חשוב (ולא רק ככלי ניהולי). שימוש נכון בהומור בעסקים מאפשר לשבור את הקרח, ליצור קשר אינטימי יותר עם הלקוח, לשדר מסר של ידידות , ליצור תחושה של גיבוש בין הצדדים ולעזור להציג טיעון כבד משקל מבלי לחשוש מתגובה חריפה מדי. ההומור עשוי להצליח במקום בו טיעונים רציניים כשלו.

בנוסף, בעזרת ההומור יכול איש העסקים לקבל פרספקטיבה נכונה לגבי החשיבות העצמית שלו, למנוע משחקי כבוד ואגו ולרכוש חסינות בפני עלבון.

 

ההומור הינו אחד מסוכני המכירות הטובים בעולם. חברות רבות משתמשות בפרסומות קומיות ובסמלים הומוריסטיים ומפעילות אנשי מכירות העושים שימוש בהומור, במטרה לקדם את מכירותיהן.

בתחום השיווק והמכירות ובמלחמה על פלחי שוק, נדרשת התמודדות יום יומית עם לקוחות בלתי סובלניים, מחירים תחרותיים ובוס תובעני. דרך אחת להתמודדות היא לבישת אפוד מגן, נעילת נעליים ממוסמרות ויציאה לקרב המלווה בעצבים. דרך שנייה ומומלצת בחום, היא הצטיידות בחיוך על הפנים ושינון מספר בדיחות לשליפה מן המותן בעת הצורך, לשם התגברות על מכשולים ואויבים. בסופו של יום כזה העובד חוזר רענן ומחייך.

במהלך המכירה נוצרת תקשורת בין הצדדים. חשוב מאוד שהלקוח יחוש שהוא קונה ממוכר אנושי, נעים וחייכני. כאשר מדובר במכירות, נמצא תמיד גם גורם ההומור, ובמכירות מוצלחות, תמיד יימצא הומור מוצלח במיוחד.

ההומור הוא אמצעי זמין, פשוט, זול ויעיל בכל דרג ובכל עסקה.

 

ישראלים ותרבויות אחרות בעסקים

אנשי עסקים ישראלים נוטים להיעלב מהר. כאשר אנשי עסקים מהארץ נתקלים בהתנהגות שאינה מתאימה לתבניות המוכרות להם, חוסר ההיכרות עם תרבותו ומנהגיו של הבן שיח, גורם להם לחשוד בו. הפרשנות המוטעית גורמת להם לצאת מיד למתקפה, כך שלעיתים הם מעליבים את הפרטנר.

הפנמת עקרונות ההומור מאפשרת לאדם להתמודד עם הסיטואציה באפקטיביות. הדרך הפשוטה והטובה ביותר היא להעליב את עצמך יותר מאשר בן שיחך מנסה לעשות.

שימוש בהומור יכול לגרום לשינוי פרספקטיבה. אנו מסתכלים על החיים כאל מלחמת שוורים. אפשר לצאת נגד השור בזירה עם גלימה ולנפנף בה הצידה ואז השור עובר לידך ולא פוגע ואפשר להחזיק אותה לפנייך ואז תזמין את השור להיכנס בך. במציאות העסקית שלנו אנו נוטים להניף את הגלימה לפנינו. רכישת הומור תסייע בעשיית התנועות הנכונות.

לעיתים, סוגי הומור, לא רק שאינם אפקטיביים, אלא יכולים להיות גם בלתי רצויים בעסקים. הבעיה היא שישראלים נוטים לספר בדיחות לא רלוונטיות בעיני אורחים זרים, הפוגעות בהם ובתדמיתם. חשוב לזכור שבין יתר הגורמים, בדיחה נמדדת במבחן התרבות – בדיחות שנראות לנו מצחיקות, יכולות להיות מסוכנות כשהן חוצות את הקווים האדומים של מוסר, מוסכמות ותרבות.  ההמלצה היא להימנע מלספר בדיחות (כל עוד השטח לא הוכן מראש ואנו לא מכירים את העומדים מולנו), מכיוון שפעמים רבות יש להן אפקט הפוך והן חוסמות כל אפשרות למשא ומתן. בין הבדיחות המקובלות בארץ, על קבוצות יחס או קבוצות אתניות שונות, נתפסות בעיני זרים כחוסר טעם וחוסר טקט.

הומור בעייתי נוסף הוא זה שהופך את המסר לקורבן. בארץ, סוג זה של הומור נחשב מצחיק ואפילו מקובל, אך כאשר ישראלי ישתמש בו מול עמית מהמזרח התיכון, הוא יאבד את אמינותו . ההומור הבעייתי ביותר הוא בנושא דת, בעיקר בקרב אנשי עסקים מארה"ב. למרות הדימוי הליברלי שלהם, רוב האמריקאים די שמרנים ולא אוהבים בדיחות על דת, אלוהות או ישו.

שימוש מושכל בהומור יכול להיות מנוף עסקי חשוב, אולם לשם כך יש להכיר את שימושי ההומור השונים הקיימים בתרבויות שונות.

האמריקאים – מעריכים הומור בפרזנטציות, עד כדי שימוש בקריקטורות ואיורים מצחיקים, שאינם רלוונטיים לנושא, כדי לגרות ולהעיר את הקהל.

הצרפתים – נוהגים להפריד בין הפרזנטציה העסקית הרשמית ובין פגישת העסקים הבלתי פורמאלית סביב האוכל. את ההומור הם משאירים למפגש הבלתי פורמאלי ולרוב יעדיפו הומור ויזואלי.

האנגלים –  אוהבים הומור שכלתני, מתוחכם בשילוב משחקי מילים (מה שמכונה בישראל "בדיחות קרש").

היפנים – לא יבינו ולא יסלחו לאדם המספר בדיחה המשפילה אותו. הדבר נכון גם לגבי תרבויות רבות במזרח התיכון, שם קיימת רמת ציפייה גבוהה בכל הקשור למתן כבוד ולקבלת הערכה מהזולת.

("הומור בעסקים", ישראל בוצקו, 2001). 

 

5. סיכום

 

 

הומור וצחוק מהווים חלק בלתי נפרד מחיי היום יום ורובנו אוהבים את ההנאה הנגרמת לנו כאשר אנו צוחקים. הצחוק הוא מכניזם ביולוגי, כמו רפלקס הטמון בכולנו. כל הילדים בעולם מחייכים בערך באותו גיל ובאותה צורה, ללא הבדל תרבותי. הומור הינו אחד הגורמים העיקריים לצחוק.

השימוש בהומור יכול להוציא את המיטב מן האנשים, בכל האספקטים השונים של החיים. תחום זה חשוב במיוחד כאשר מדובר בעולם לחוץ ותובעני כמו עולם העסקים, בו קיימות אינטראקציות בלתי פוסקות בין בני אדם (פנים וחוץ ארגוניות).

שימוש בהומור הוא כלי חשוב הצריך להיות מיושם כחלק מאסטרטגיית הניהול. שימוש נכון מחייב הבנה של כללים ונהלים והיכרות הנפשות בסביבתן אנו פועלים, אחרת, רב הנזק מן התועלת.

 

כיום, למרות המודעות ההולכת וגוברת לחשיבות ההומור בניהול, עדיין קיימים מנהלים, אשר אינם מבחינים בחשיבותו ובתרומתו לאפקטיביות הארגון. עובדים מרוצים – הם עובדים יעילים.

רק על ידי הבנה של מושג ההומור וכל המתקשר אליו, יוכלו המנהלים להכיר בחשיבותו ובתרומתו לארגון, לעובדיו ולהגדלת רווחיו. 

6. ביבליוגרפיה

 

אבישי רות,  "שימוש בטכניקות הרפיה, הומור ו- ODT בתהליך ייעוצי" , משאבים, 226, ספטמבר 2000.

בארקה רג'ינה, "להנהיג בקלילות: הומור, מין ומקום עבודה" ,אקזקיוטיב ,43, יוני – יולי 2001, 17.

בוצקו ישראל, "הומור בעסקים" , 2001 , www.leadersnet.co.il

ברק צבי, (1996), "הומור בניהול" ,  הוצאת כיוון אחר בע"מ

זיו אבנר, (1996),"הומור ואישיות" , הוצאת פפירוס אוניברסיטת תל אביב.

זיו אבנר, (1981),"פסיכולוגיה של הומור" , הוצאת יחדיו.

זיידמן ענת, (1994), "הומור" , הוצאת פפירוס אוניברסיטת תל אביב.

יציב ורד, "שימוש יעיל בהומור ביחסי עבודה ובניהול" ,עבודה ורווחה וביטוח לאומי, ל"ד, 1982, 311.

לוז שלום, "שימוש בהומור בניהול והדרכה" , המפעל , ספטמבר 1989, 31-32

לוז שלום, "החיים והמוות ביד הלשון ההומור כמכשיר לפתרון בעיות ניהוליות" , המפעל, דצמבר 1989

לוז שלום, (1998), "עוד הומור בעסקים" , הוצאת אור עם.

שיינוביץ מירי, "הומור בניהול ועסקים" , משאבי אנוש, 143, נובמבר 1999,  57-58.

שרב טל, "הומור ככלי ניהול" , ביטאון מנהלי ישראל, 135 ,אוגוסט 2000, 12 ו- 68.

תבור מיכאל, (1994) "עושים צחוק מהעסק" , הוצאת לומדן

"הומור ברצינות", סטטוס – הירחון לחשיבה ניהולית, 35, אפריל 1994.

 

 

 

Bradney p. (1957). "The joking relationship in industry", Human relation, vol: 10 179-187

 

Bruce J. Avolio; Jane M. Howell; John J. Sosik, "A funny thing happened today on the way to the bottom line: Humor as a moderator of leadership style effects", Academy of management journal, Apr. 1999, 42. 219-227

 

James Poon Teng Fatt, "When business can be fun", management research news, 2002, 25, 39-48

 

Paul B. Malone III, "Humor: A double edged for today's managers?" Academy of management, Jul 1980, 357-360/

 

Vinton, K.L, (1989), "Humor in the workplace, it is more than telling jokes", small group behavior. Vol: 20(2). 151-166

 

1. Jack Duncan, "Humor in management: prospects for administrative practice and research", Academy of management, Jun 1982, 136-142

 

 

 

 

 קישורים רלבנטים באתר:

מנהיגים ברשת

www.leadersnet.co.il

leaders@leadersnet.co.il

© כל הזכויות שמורות ל"מנהיגים ברשת" יולי 2005. החומר מותר לשימוש אישי בלבד. אין לעשות בחומר שימוש מסחרי/עסקי ו/או להפיצו בכל דרך שהיא (להוציא באמצעות יצירת קישור למאמר ספציפי  ולעמוד הבית במקביל) מבלי לקבל רשות מפורשת בכתב מהנהלת האתר