'סנאט': ההשכלה היא הגורם שהשפיע ביותר על גידול השתתפותן של נשים בכוח העבודה ולא גידול בשכר או ויתור על משפחה

מאת: צפריר תקשורת

הודעה לעיתונות – 09.08.2004

"למרות שב-30 השנים האחרונות עלה שיעור השתתפותן

של נשים בכח העבודה מ-45% ל-69%, נותרו פערי השכר בין נשים לגברים כשהיו  •  פערי השכר הגבוהים ביותר בין המינים הם בקרב הנשואות בגילאי 54-25, שם חל הגידול המשמעותי ביותר בהיצע עבודת נשים"

"ב-30 השנים האחרונות עלה שיעור השתתפותן של נשים בכח העבודה בשיעור מרשים, מ-45% ל- 69%, כאשר התרחבות ההשכלה היא הגורם המכריע המסביר את הגידול שחל בהיצע עבודת נשים בישראל ולא גידול בשכר המוצע לנשים, או ויתור על משפחה לטובת קריירה."  כך עולה ממחקר מקיף שפורסם ע"י פרוייקט "סנאט", הפועל בחסות ובמימון קרן פרידריך אברט הגרמנית ועוסק בהעברת מידע לח"כים ולמקבלי ההחלטות.

על צוות ההיגוי של הפרוייקט נמנים ח"כ גלעד ארדן (ליכוד), ח"כ יצחק הרצוג (עבודה) וח"כ אתי לבני (שינוי). את המחקר חיברה הכלכלנית הגר צמרת, מנהלת המחקר ב"מכון הישראלי למחקר כלכלי וחברתי".

לדברי צמרת, מכיוון שהשכר היחסי של נשים לא השתנה, כמו גם שיעור הנשואות והאמהות בקרב הנשים המשכילות שעובדות, נראה כי השינוי שהתחולל הוא שהנשים בישראל לקחו על עצמן את עול ההשכלה והעבודה מבלי להקטין את העול המשפחתי. כל זאת בניגוד לארה"ב, שם ויתרו נשים על משפחה למען קריירה.

לדברי הגר צמרת, שוק העבודה לא התאים את עצמו לגידול בעבודת נשים, שכן פערי השכר בין גברים לנשים נותרו באותה רמה. ממצאי המחקר מעלים, כי למרות הגידול בשיעורן של הנשים המשכילות, לא חל שינוי בפער השכר בין נשים משכילות לגברים משכילים. יותר מכך, היכן שחל הגידול המשמעותי ביותר בהיצע עבודת נשים, בקרב הנשואות בגילאי 54-25, זהו המקום בו פערי השכר בין המינים הם הגבוהים ביותר ונותרו על כנם במשך כל העשורים האחרונים.

לדברי צמרת, שכרן החודשי הממוצע של הנשים ביחס לגברים, כפי שהוא נאמד בסקרי ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 1980 ועד 2000, נע מכ-56% ב-1980 לכ-61% בשנת 2000 – עלייה מתונה יחסית לעלייה בשיעורי ההשתתפות בשוק עבודה של נשים בשיעור מצטבר של 12.5%. עם זאת, יחס השכר החודשי של גברים לנשים מגלם בתוכו את השוני בין זמני העבודה של נשים ושל גברים ולפיכך הפער קטן כשבוחנים את השכר לפי שעה. כך למשל, היחס בין השכר הממוצע לשעה של נשים לבין שכרם זה של הגברים נע בין 75% ל-85% ללא מגמה חד-משמעית לאורך התקופה שנבחנה.

"הממצאים העיקריים העולים מהמחקר הם, כי בניגוד לארה"ב, בישראל אין קשר בין ההשכלה והיצע העבודה לבין שיעורי הנישואין ומספר הילדים. לכן, התרחבות ההשכלה בקרב נשים לא הובילה לגידול בפער בין שיעור הרווקות בקרב האקדמאיות אל מול שיעור הרווקות בקרב הלא משכילות." ציינה צמרת.

עוד מסרה הגר צמרת, כי  בעוד שהיצע עבודת נשים בכללו עלה בשיעור ניכר, היצע העבודה בתוך קבוצות ההשכלה של נשים נשאר יציב למדי. כלומר, מרבית הנשים בעלות השכלה גבוהה עבדו תמיד בשיעורים גבוהים. כך לדוגמא, נשים בעלות השכלה מעל 16 שנות לימוד העלו את שיעור השתתפותן מ-68% בתחילת התקופה ל-77% בסופה. לעומת זאת, נשים בעלות השכלה נמוכה עבדו תמיד בשיעורים נמוכים. לדוגמא, נשים בעלות 10-9 שנות לימוד הקטינו את שיעור השתתפותן מ-32% ל-27%. נשים ערביות, ששיעורי המשכילות בקרבן נמוכים בהרבה משיעורי המשכילות בקרב היהודיות, עובדות בשיעורים נמוכים מהיהודיות. כך, שיעור השתתפותן בשוק העבודה  עלה מכ-8% במחצית השנייה של שנות ה-60, לכ-23% בתחילת שנות ה-2000.

היצע העבודה של נשים בישראל, בגילאי 54-25, עלה משיעור של כ-45% בסוף שנות ה-60 לשיעור של כ-69% בתחילת המילניום. נשים נשואות ואמהות לילדים החלו עובדות בשיעורים גבוהים יותר מהרווקות: שיעור העובדות בקרב אמהות יהודיות עלה מכ-30% בשנות ה-60 לכדי כ-75% בתחילת שנות ה-2000. נשים נשואות הגדילו את היצע עבודתן מ-25.3% לכ-56% במשך אותה תקופה, בעוד ששיעור העובדות בקרב הרווקות עלה במשך אותה תקופה רק מ-34% ל-39%.