"הדייט התעסוקתי"

בתקופה האחרונה אני מרחיבה את מסגרת העבודה שלי כ"פרי לנסרית", לאחר מספר שנים בהן עבדתי כששכירה במקום יציב ובטוח. תהליך הגישוש שאני עוברת מחזיר אותי 15 שנה אחורה, לתקופת החיפושים אחר בן זוג, מה שמכונה "תקופת הדייטים". אני מוצאת, שיש דמיון עצום בין התהליכים הללו, וכי ראיון עבודה הוא בעצם סוג של "דייט". בשני המקרים מדובר בשני אנשים, שמבקשים לקשור את עתידם זה עם זה ועורכים בדיקה הדדית האם הם מתאימים אחד לשני. נכון, שמטרת הקשר היא שונה, אבל בעידן בו מבלים את רוב שעות היום, ולעיתים הלילה, בעבודה, יש חשיבות מכרעת לבחירת הפרטנר המתאים. הן ה"אני הזוגי" והן ה"אני העובד" מהווים נדבך מרכזי בזהותו של האדם וכבר הקדים ואמר פרויד: "אהבה ועבודה הם הבסיס לאישיותנו". בשל כך, קיימת ציפיה, בחלקה אישית- פנימית ובחלקה תרבותית, מכל אחד מאיתנו למצוא עצמו בשתי המערכות הללו, על מנת להיחשב אדם שלם. כמו שאמרה לי פעם חברה שהתחתנה בגיל מאוחר: "היה לי הכל בחיים. עבודה טובה, משכורת טובה, חברה טובה, נראיתי טוב, אבל כולם התייחסו אליי כאילו חסר לי משהו כל עוד לא מצאתי בן זוג."  תחושה דומה מרגישים אנשים שנמצאים בתהליך חיפוש עבודה.

את ההשוואה בין שני סוגי המפגשים גיליתי אגב, כבר אז, בצעירותי, כשישבתי עם בחורים בבתי קפה והרגשתי כמו בראיון עבודה. הייתי מגיעה לפגישות עם פנקס דמיוני ונותנת למועמדים השונים ציונים לפי הקטגוריות שהכינותי מראש. "מראה חיצוני", "אינטליגנציה", "חוש הומור", וכמובן שגם ממני לא נחסכו אותם מבחנים. לעיתים חשבתי, שכדאי היה למלא שאלון מקדים, שהיה חוסך את עגמת הנפש.

היום אני מרגישה את אותה השוואה מצידו השני של המטבע. אני מגיעה לבית הקפה, לאחר בחירה קפדנית של הגרדרובה (האמיתית והסימבולית), ממתינה לבוא ה"מיועד/ת", והופ…מתחילה הבדיקה ההדדית: "הייחוס", "ההורים", "הנדוניה", ומעל הכל-האם קיימת "כימיה".

אני מציעה כמה נקודות דמיון בין שני סוגי ה"דייטים" ובטוחה, שמי שיתחבר להשוואה, יוכל להוסיף לרשימה זו עוד כהנה וכהנה הצעות משלו.

זה הכל שאלה של כימיה

אני מאמינה, שבראיון עבודה, בדיוק כמו בבחירת בן זוג, השיקולים "הרגשיים" משחקים תפקיד הרבה יותר חזק מהשיקולים התועלתניים.  מאוד נחמד, כשיש "נדוניה" מכובדת (המלצות, ניסיון, לקוחות), אבל בסוף, אתה מסתכל לבן אדם בעיניים, וחושב: אני רוצה לחיות איתו או לא רוצה לחיות איתו? "האם הוא עושה לי את זה"? "האם משהו מלחיץ אותי בקשר אליו"? "האם הוא יקטין אותי או יגדיל אותי רגשית"? אלו נראות לי השאלות האמיתיות.

להתחתן בגיל עשרים או שלושים?

יש איזשהו פרדוקס בשוק העבודה. לכאורה הדבר החשוב ביותר הוא ניסיון. ואולם הניסיון, כמוהו כאליה וקוץ בה. ככל שאתה "ותיק", אתה יודע יותר מה אתה רוצה מעצמך, ולחלופין, מה אינך רוצה. אתה משויך לנישה יותר מובהקת. אתה לא "תעבוד בכל מקום" וזה עוד מבלי לחשוב על הגיל וההזדקנות, הבאים בד"כ בחבילת הניסיון. זה כמו שלהתחתן בגיל 30 שונה בתכלית מלהתחתן בגיל 20. בגיל 20 הכל "על הכיפק". מתבגרים ביחד עם בן הזוג או מקום העבודה. בגיל 30 אתה כבר בן אדם בוגר, שיותר קשה לו להתגמש ולהשתנות.

מודעות השידוכים

אני חייבת להודות. אני שייכת לדור, שבו לא היה כל כך מקובל לצאת עם בחור דרך מודעות שידוכים, ולכן גם עם מודעות הדרושים באינטרנט אני עוד במערכת יחסים אמביוולנטית. "אצלנו" (בפולניה…) מי שהייתה הכי מוצלחת היתה זו ש"התחילו איתה", אח"כ זו ש"הכירו לה", ולבסוף זו ש"נאלצה למצוא לעצמה" בכל מיני מודעות שידוכים מפוקפקות…עם העמדה הפנימית הזאת אני מגיעה לאינטרנט, כמובן בידיעה רציונלית שהיום זה אחרת לגמרי, אבל הרציונל, אתם יודעים, לא ממש מכריע.

מי "זרק" את מי?

ובדיוק כמו בדייטים, כמה כואב לשמוע "לא". אתם לא זוכרים עד היום את זה / זו ש"זרק/ה" אתכם בגיל 18? הטלטלה לאגו היא כל כך חזקה, מנסים להתגבר עליה בכל מיני רציונליזציות למיניהן, לעיתים יוזמים את הפרידה רק כדי לא לשמוע אותה מהצד השני.

לשם מה, בעצם, ההשוואה הזאת?

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של התקופה האחרונה הוא חיפוש עבודה. שוק העבודה היום דינמי ורווי בשינויים. כבר כמעט חלפו הזמנים של המתנה סבלנית לפנסיה ובמקומם אנו נמצאים בעידן של התחדשות מתמדת. לכך נוספת שנת המיתון הנוכחית, שמוסיפה אנשים רבים למעגל החיפושים. כך, מובטלים מחפשים פרנסה, עצמאים מחפשים לקוחות, וכל המשק נכנס למצב של חיפוש.

אתרי האינטרנט מוצפים בעצות לקראת ראיונות עבודה. רובם בנוסח של "חייל שפר הופעתך". איך להתלבש נכון, לדבר רהוט, להשתמש בשפת הגוף הנכונה, ועוד ועוד.

העצות הללו הן, בעיני, נכונות ושימושיות. אך מעבר לכל אלו, אני מאמינה גדולה בשימוש במטאפורות. אני מאמינה בכוחן של מטאפורות לחבר אותנו לרגשות ולתחושות בתוכנו, שעצם המודעות אליהן כבר תעורר אותנו לעשייה בהמשך.

בעבודתי כפסיכולוגית ארגונית, אני משתמשת הרבה במטאפורות מעולם המשפחה בשרות העולם הארגוני. למשל: ארגון שיעצתי לו עבר תהליך מורכב של מיזוג בין מחלקות בעלות  תרבות שונה לחלוטין. מנהלי הארגון ראו במיזוג עניין של מה בכך, חיבור טכני גרידא, ולא נתנו את הדעת לסוגיות רבות הקשורות לתרבות הארגונית. בשיחה עם ההנהלה, השתמשתי במטאפורה של "נישואין שניים", לתיאור המיזוג, אשר מהווים חיבור בין שתי משפחות שונות, בעלות ילדים שונים, רקע שונה, צורת חיים שונה. עצם השימוש במטאפורה העלה למודעות נושאים רגישים שיש לטפל בהם, כמו לדוגמא: "סוגיית הילדים". בעקבות העלאת המודעות, ההנהלה החלה ליזום מעצמה פעילויות ארגוניות רלוונטיות: גיבוש בין העובדים מהמחלקות השונות, אבחון עיתי לבדיקת עמדות העובדים וכו'.

גם בתחום ראיונות העבודה, אני חושבת שההשוואה ל"דייטים" מחדדת מספר סוגיות:

ראשית, הקושי הנפשי שעובר על המועמדים, שעוברים מראיון לראיון, בדרך ליעד הנכסף. מעבר לרצון האישי "למצוא כבר משהו", נוספים גם הלחצים המשפחתיים, החברתיים והתרבותיים, והפחד להיתפס כ"רווק זקן".

בנוסף, ההשוואה לקשר זוגי מחדדת את החשיבות של החיבור ההדדי בין שני הצדדים, ולא רק את הכרעתו של הצד המראיין. מועמדים רבים לעבודה מבקשים רק "להתקבל" ולא נותנים את הדעת לכך, שמדובר בברית בין שני צדדים, ושניהם צריכים למצוא חן זה בעיני זה ולומר "רוצה אני".

ולבסוף, בעבודה כמו באהבה. ה"חתונה" היא רק תחילת הסיפור ומכאן רק מתחילים החיים המשותפים.

עצם המודעות לסוגיות הללו תגזור כבר מאליה את הצעדים ההתנהגותיים הנדרשים הן מצד המרואיין והן מצד המראיין. למשל: להרים טלפון למועמד, שהחלטתם לא לקבל לעבודה, ולספר לו על כך. כמה מאיתנו אינם מקפידים על כך, ומניחים ש"הוא כבר יבין לבד"?

* אפרת ציגנלאוב, פסיכולוגית ארגונית, מנחת קבוצות, ומרצה בקורסי הנחיית קבוצות.