ראשי » ניהול ומנהיגות » מודלים ודינמיקות של מנהיגות » מנהיגות על פי מקורות היהדות

מנהיגות על פי מקורות היהדות

מאת: הרב שי פירון

 ראש מוסדות ישיבת ההסדר פ"ת ואולפנית ישורון ומראשי ארגון רבני צהר

באחרונה, הזדמן לי לעיין בספרו של רובין ס' שארמה: "חכמת המנהיגות – 8 עקרונות למנהיגות עם חזון". בסוף הספר, מסכם המחבר את העקרונות המנחים מנהיגות עם חזון:

  1. קשור משכורת למטרה – עקרון המטרה המלהיבה.
  2. נהל בעזרת השכל, הנהג מהלב – עקרון יחסי האנוש.
  3. תגמל בהתמדה, הענק הכרה דרך קבע – עקרון אחדות הצוות.
  4. היכנע לשינוי – עקרון ההסתגלות לשינוי וההתמודדות עמו.
  5. התמקד בראוי – עקרון היעילות האישית.
  6. מנהיג, הנהג את עצמך – עקרון המנהיגות העצמית.
  7. ראה מה שכולם רואים, חשוב מה שאיש אינו חושב – עקרון היצירתיות וכושר ההמצאה.
  8. קשור מנהיגות למורשת – עקרון התרומה והמשמעות.

מיד לאחר הסיכום פונה המחבר לציבור הרחב ומבקש:

"רובין ס' שארמה ישמח לשמוע איך השפיע ספרו עליכם" (עמ' 253). לי גרם הספר לחזור לדמותו  של משה רבנו ולהבחין בשמונה ערכים מנהיגותיים משמעותיים הנשקפים מתוך דמותו של משה רבנו. הטרידה אותי העובדה, שדבריו של שארמה לא גרמו לי להתרוממות הרוח, האמורה ללוות עיסוק בנושא חשוב זה. דמותו של משה, סחפה אותי אל עבר עולמות אחרים בהם גיליתי משמעות חדשה למנהיגות ולמקומה בחיינו.

***

"והחכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים, שיש חכמים מהם, ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך קופצים הטיפשים והרעים  ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם,  כפי זדונם וכפי טיפשותם. היאך נותנים החכמים לעולם, שיאבד ע"י השוטים והרשעים?

אלא מתוך שהחכמים חכמים ומוסיפים חכמה, כל שנראה להם אתמול כחכמה שלמה, רואים אותו היום שאינו חכמה, ואינם עומדים על דעתם, ואינם  תוקעים עצמם לשום דבר, מפני שהחכמה מוליכה את החכמים ממעלה למעלה.

לא כן הטיפשים. כל דבר שנתנו עיניהם בו – הרי הם מחזיקים אותו ואינם מניחים ממנו, שאם יניחו  ידיהם  ממנו אין להם – מה יעשו בעולם. לפיכך כך ימיהם תחבולות, ובלבד שיחזיקו העולם בידיהם."

ש"י עגנון/שירה.

"מנהיג. לב צעיר מזדעזע לשמע המילה הזאת. אולם עוד יותר ירעד בהרגישו את מהותה, בעמדו תחת השפעת  הקסם היוצא מהאיש המנהיג, המתווה דרך, הממלא את רחשי הלב הקולקטיבי, המביע את זעזועי הנפש הקיבוצית. …

מנהיג – משען בצרה, מעוז בשעת דכדוך נפש…האיש שהיה לגואל…שקשרתם אותו אליכם בעבותות הערצה"

מאיר יערי/קובץ קהיליתנו (בתוך: "אחריו" עמ'  74)

 

א. שתי בעיות מנוגדות עולות משני הקטעים הללו. שתי מנגינות המשפיעות על תפיסת העולם של היחיד והיחד. האחת, מתארת את המציאות מזוית הראיה של המנהיג, השניה מזוית הראיה של המונהג. האחת, מתארת את תהליך ההתחמקות של היחיד מנקיטת עמדה  מנהיגותית. מתואר תהליך של התחמקות "אידאולוגית" מסמכות ואחריות תוך הטעמה של חיפוש דרך וחוסר התאמה אישית. מתוך כך, נבנית תמונה עגומה של עולם הנשלט בידי טיפשים ורשעים. כך נוצר לו מעגל קסמים: החברה תעסוק שעות בחשיבותה של המנהיגות, תבקר את מנהיגיה ו…תמנע מלקחת חלק בתהליך בנייתה של מנהיגות יוצרת ובונה.

מאידך, תיאורו של יערי מצייר תמונה המקנה למנהיג כוח עצום ורב. הניסוחים והמינוחים מאשרים את ההנחה לפיה השתיתה התנועה הקיבוצית חלק מיסודות חייה  על עולמם של החסידות. כך המילה "קיבוץ" –  שאולה מהקיבוץ הקודש – קומץ תלמידי ר' נחמן. כך גם כאן. תיאוריו של יערי מקבילים לתיאורי חסידים ביחס לאדמו"ר. יש כאן ביטוי לצורך עמוק בהנהגה, בהובלה.   המנהיג הוא גם יוצר וגם מסייע.

שאלת המנהיגות ומקומה תופסת מקום נרחב בפרקי התנ"ך, באגדות חז"ל ובספרות השו"ת והמחשבה. יש בכך ביטוי לחשיבות העצומה שבמנהיגות, להבנת מקומה ולהגדרת תפקידיה. בה בעת, אנו נתקלים בביטויים חוזרים ונשנים המתארים את "משבר ההנהגה".

זאת ועוד. לנוכח דימוי או סטריאוטיפ רווח המתאר את הספקנות, ההתחבטות וההתלבטות כסמל לאדם החושב וההוגה, כאשר האינטלקטואל המודרני משרך את דרכו בעולם של תהיות ומחפש דרך, מחנכים אנו להפנמה ולהזדהות, להעמקת התהליכים הפנימיים העוברים על נפש היחיד ולבחינה של יסודות החיים של כל אחד מאתנו. מאידך, המנהיג נתפס, לשיטתנו, כדמות מוחלטת המובילה את הציבור אל עבר חוף מבטחים בו מצויה האמת המוחלטת.

זאת ועוד. אנו מחנכים לענווה, להפנמה ולצניעות. מאידך – חינוך למנהיגות דורש אחד משישים של גאווה וההתבלטות אינה ממאפיניה של הצניעות…

הגדרתה של המנהיגות זוקקת בירור וליבון. בעשורים האחרונים, ישנה התפעלות מהנעשה בעולם הכלכלה וההי – טק.  לפיכך, נעשה ניסיון, כל העת, להעתיק כלים ניהוליים מחברות מובילות אל המסגרות המוסדיות: בתי ספר, ממשל וצבא. על יסוד זה חשוב לציין את מה שכתבו צמד החוקרים גבריאל וסאוואג'  בספרם "משבר בפיקוד". במסגרת ניתוחם את הסיבות להפסדם של האמריקאים בקרבות וויטנאם, קבעו החוקרים, כי "הצבא הרס את עצמו בתנאים של לחץ קרב מזערי". מדוע? בשל העובדה שהמפקדים לא יכלו להעניק לחייליהם סוג של מנהיגות סוחפת. הם היו מנהלים  ולא מפקדים.  לטענתם, העתקת שיטות העבודה של עולם העסקים לצבא על חשבון האתוס הישן הביאה להתרסקותו של הצבא. מנהל טוב מתמקד בארגון מושכל ויעיל של הסביבה. עליו לממש את מטרות הארגון. המנהיג עמל על הצבת חזון, על ראיה רחבה, על ראיית העתיד ועל בחינת היכולת ליצור מציאות חדשה. מנהל טוב לא מפסיק לשאול "מה", "איך". מנהיג שואל "מדוע" ו"לשם מה". גישה ניהולית תתחמק מלקיחת סיכונים. גישה מנהיגותית  תראה את לקיחת הסיכון כחלק מהגשמת החזון. אנו פועלים בחברה הרואה במנהלים מוצלחים דגם לחיקוי. על יסוד הנחה זו נבחנת המעורבות הקהילתית בכלים של השקעה מול תועלת, רווח מול הפסד,  נוחות מול תפוקה וכמובן – פרסום ויוקרה אישית.

אחד מהמשובחים שבספרים העוסקים במנהיגות הוא ספרו של ג'יימס מק'גרגור  ברנס "מנהיגות". מחבר הספר עומד על שני דגמים של מנהיגות:  "מנהיגות מתגמלת" ו"מנהיגות מעצבת". המנהיגות המתגמלת שואפת ליצור כדאיות אצל המונהג. "אם תהיו ילדים טובים – ניסע לטיול"… המוטיווציה  נובעת משיקולי כדאיות. תמיד נשאלת השאלה "מה יצא לי מזה". המנהיגות המעצבת מציבה הן את המטרה והן את דמותו של המנהיג בראש הקשר השכלי והרגשי  המתחולל בין המנהיג למונהג.

אף שתרגומה של המילה כריזמה מיוונית הוא מתת אל, אף שיש רבים התולים את המנהיגות המעצבת בדמותו של המנהיג, הרי שציר הזמן מוכיח את מקומם המרכזי של האידאולוגיות  בתהליך שנוצר. כריזמה הנה גורם מעורר, סוחף,  שובה עין ולב. אבל כריזמה אינה מספקת למסע הארוך בדרך להגשמת חזון. רבים הם ההסברים המניעים את מהות הקשר, שבין מונהג למנהיג. חלקם מבוססים על תיאוריות פסיכואנליטיות מבית מדרשו של פרויד וחלקן סוציולוגיות או מבוססות על מקורות אחרים. להבנתנו, תפיסת עולם יהודית מציבה את המנהיג כגורם המשקף את חיפוש הטוב והרצון להוביל למימושם של אידאות וערכים בחינת "אלוקים עשה את האדם ישר". ישנם דגמים שליליים של מנהיגות, ישנם שיקולים זרים בקשר, שבין מנהיג למונהג. כל אלה מהוים ביטוי להיותו של דגם מנהיגות שכזה פסול או לכל הפחות פגום. מנהיגות – אמת מושתת על ערכים וחלומות משותפים. המנהיגות היא השפעה על המוטיווציה של אנשים לפעול. המנהיגות  גורמת למערכת יחסים בה המנהיגים והדבקים בהם מרוממים אלה את אלה לדרגות גבוהות יותר של מוסריות.

על יסוד השאלות העולות מדברי הפתיחה הללו, ניגש לברר את מקומה של המנהיגות בכלל ובעיקר – של החינוך למנהיגות ביסודות חיינו.

ב. משה, אמור לשמש לתפיסתי, כארכי – טיפוס של המנהיג המודרני: הוא כבד פה, הוא בעל ענווה, המנהיגות נכפית עליו, הוא שקוע בעמל המנהיגות מבוקר ועד ליל אך בה בעת מוכן לקבל עצות לייעול השירות לעם. כל אלה מציבים אותו כמנהיג יחודי, כדגם – על אליו צריכים לשאוף. עיון בצמיחתו כמנהיג מוכיח את יחודו ומדרגתו. שלשת הפרקים הראשונים בספר שמות מהוים מופת לחינוך למנהיגות. עיון בפרקים ב' – ד', שבספר שמות, מהווה תשתית ראויה ללימוד דרכי היווצרותה של מנהיגות פלאית. קריאה מדוקדקת של הפרקים הללו תסייע לנו לגבש דמותו ומהותו של מנהיג ראוי:

א. מנהיגות טבעית:

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. ותהר האשה ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים. ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר. ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו.  ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה. ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה." (ההדגשות של הכותב, הערת המערכת).

השינוי מ"ילד" ל"נער" מצריך בירור עמוק. עיון בדברי האברבנאל (פרשן מקרא יהודי מימי הביניים, הערת המערכת) מלמד על אופיו הבסיסי של משה: "ראתה שהיה ילד קטון בצורתו ואיבריו ומצד אחד ראתה  שבבכיתו  היה כנער והוא אמרו והנה נער בוכה". מבחינה פיזית – בוכה ילד. אולם בראיה מהותית ניתן להבחין בבכי אחר, בכי של נער. התייחסותו של משה מעידה, שהוא בוחן את המציאות בראיה רחבה ועמוקה, שאינה מאפיינת את בני גילו. המשמעות היא שישנן תכונות המלוות את המנהיג מראשית היווצרו. הן לא נרכשות, הן מתפתחות. הכתוב מתאר את המנהיגות כתכונה טבעית של משה רבנו. 

ב. שייכות לאומית:

אולם, אין להסתפק בתכונות טבעיות. על המנהיג  לחוש תחושות של שייכות, של הזדהות עם העם. תהליך התפתחותו של משה הוא תהליך המונע מכוח אישיותו ומידותיו, המעמיק את הקשר ואת היחס שלו לעם:

"ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד.  ותאמר לה בת פרעה לכי ותלך העלמה ותקרא את אם הילד. ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה והינקהו לי ואני אתן את שכרך ותקח האשה הילד ותניקהו. ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו. ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו." (ההדגשות של הכותב, הערת המערכת).

הכתוב חוזר פעמיים על הביטוי "ויגדל". האחד משקף את תהליך ההתבגרות הפיזיולוגי והשני את תהליך ההתבגרות הנפשי, הרוחני. מהו הביטוי לבגרות? הדאגה לכלל. החיפוש אחר עיצוב הזהות הלאומית. פעמים רבות מהפכנים באים משכבות סוציו – אקונומית, שנפגעו מעריצות השלטון. שכבות, שחייהן מלאי סבל ונדודים.  למשה, הגדל בבית המלך, יש את כל הסיבות לשקוע בעצמו ולהתעלם מצרכי עמו. חשיבה טבעית זו עולה כהד קדום מתוך דברי מרדכי לאסתר במגילה: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך". דבריו של מרדכי נובעים מראיה מפוכחת ובהירה המתארת את טבעו של האדם. על רקע זה מדגיש הכתוב את גדלותו של משה. הוא מחפש את אחיו. הוא יוצא אליהם. יציאתו מלווה בהתבוננות. מכאן צומחת ראיה שלמה המבהירה מי הוא "איש מצרי" ומי הוא "אחיו". הבירור המיוחד של הערבות והשייכות, הוויתור על נוחות אישית תמורת שותפות בעול הלאומי היא מדפוסי היסוד של מנהיגות.  כך מסביר הרמב"ן, (פרשן יהודי חשוב נוסף מימי הביניים, הערת המערכת), את תהליך היציאה של משה:

"וטעם ויצא אל אחיו – כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ."

והנה, כדי להעיד שפעולה זו לא היתה חד פעמית, מתאר הכתוב את יציאתו השניה, ביום שלמחרת. המדרש  מדגיש, שיציאתו לא הסתפקה בראיה פשוטה אלא העמיקה את תחושת ההזדהות והשייכות, עד שהובילה לשותפות בנשיאה בעול:

"וירא בסבלותם, מהו וירא שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן."

פעולה זו גוררת תגובה אלוקית מיידית:

"אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הדא הוא דכתיב וירא ה' כי סר לראות, ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה". (שמות רבה פרשה א')

מרן הראי"ה  (רבי אברהם, יצחק הכהן קוק, רבן של יפו והמושבות לפני קום המדינה, פוסק ומקובל, הערת המערכת) הדגיש כיוון זה:

"הצימאון להבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר. לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות לחיות חיים ישראליים לראות בשמחת ישראל….הצמאון לרוח האומה, צימאון הוא לה', לאור תורה, ליושר, לחכמה, וכל טוב נעלה". (אורות, אורות ישראל פרק ד')

ג. רגישות מוסרית לכל עוולה:

מעבר לשייכות הלאומית של המנהיג לעמו, הוא מצטיין במוסריות נעלה. עמדה מוסרית מהווה בסיס להנהגה לאומית. מוסריותו של המנהיג מאפשרת לו להוביל את האומה תוך הבחנה בין תפיסה לאומית רחבה לשלומו של כל יחיד במכלול השלם: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר. ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן. ויבאו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושען וישק את צאנם. ותבאנה אל רעואל אביהן ויאמר מדוע מהרתן בא היום. ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן. ויאמר אל בנתיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם. ויואל משה לשבת את האיש ויתן את צפרה בתו למשה. ותלד בן ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה. וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים."

העוולה והשחיתות המוסרית הנובעת מדרכי התנהגותו של האיש המצרי מובילה את משה לתגובה קיצונית וחד משמעית. איש החסד,  האיש היוצא מביתו לצורך הזדהות עם עמו, האיש הנושא בעול, הוא זה הנוקט  בצעד חד משמעי,  הנראה אלים. חוסר היכולת להבליג על עוולה נוראית שכזו, מוביל למעורבות ממשית.  מנהיג לא יכול להבליג, מנהיג לא יכול להסתתר מאחורי קלישאות נבובות, מאחורי סיסמאות  ריקות מתוכן. מנהיג צריך לנקוט עמדה מוסרית ולפעול.

חשוב להדגיש, שדמותו של הגואל,  העומד להוציא את בני ישראל ממצרים, מתחילה מסיפור מוסרי. רבים רואים סתירה בין התפיסה המוסרית לתפיסה הלאומית. יש הרואים באיש הדואג לשאלות מוסריות דמות הרחוקה מהמימד הלאומי. לעומתם, אחרים רואים במנהיג הלאומי איש ציבור המביט במבט כולל על המציאות, תוך התעלמות ממצוקות היחיד. מידת החסד של משה באה לידי ביטוי, גם בעזרה שנתן לבנות יתרו על הבאר. ברור, שתגובתו היתה קיצונית, על רקע העובדה שעוולה זו היתה נהוגה תדיר. כך היא לשון הכתוב: " ותבאנה אל רעואל אביהן ויאמר מדוע מהרתן בא היום".

להבנתי, בא הכתוב לדייק ולהדגיש, שרק הפעם הקדימו שוב. מכאן תכונה נוספת הנצרכת ממנהיג: להיות מסוגל להעיר גם כאשר מעשהו מנוגד לנורמה. כך גם ביחס ליעקב אבינו המסייע לבנות לבן על פי הבאר.  הנה, התורה מציירת את דמותו של מנהיג אמת. הגאולה מתחילה ברגישות מוסרית לכל עוולה. עקרון זה בולט גם על רקע המפגש שלנו עם יעקב, בשעה בה נושא רגליו ונפגש עם בני קדם. גם שם, המפגש מלווה בהתנהגות מוסרית יחודית:

" וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם.  וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקמה. ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו. ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו. ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן. ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו. ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן. עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא. ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו. וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך." (בראשית פרק כט')

וכבר האיר המלבי"ם (פרשן מקרא יהודי חשוב בן המאה התשע עשרה, הערת המערכת) בפירושו לבראשית: "ובזה סיפר מעלת אדונינו שמלבד שהיה מגן לבני עמו עשה משפט לעשוקים לכל בני האדם בכלל".

עמדה מוסרית יחודית זו, באה לידי ביטוי גם בצורה בה משה מנהיג את צאנו של יתרו:

"ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה".

חכמי המדרש האריכו לבאר את כללי המרעה בהם נהג משה:

"ומשה היה רועה, זה שהוא אומר כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לחוסים בו (משלי ל) אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקו בדבר קטן ואח"כ הוא מעלהו לגדולה, שני גדולי עולם נבדקו ונמצאו נאמנים והביאן הקב"ה לגדולה בדק לדוד בצאן, מה עשה דוד הוליכן למדבר להרחיקן מן הגזל שכן אליאב אחיו אומר לו על מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר (שמואל א' י"ז), אמר לו הקב"ה נמצאת נאמן על הצאן אני אמסור לך את צאני שתרעה אותם דכתיב ויאמר ה' לך אתה תרעה את עמי את ישראל וגו' (ד"ה א' יא') הדא הוא דכתיב מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו (תהלים ע"ח), ואף משה היה רועה את צאן יתרו וינהג את הצאן אחר המדבר להרחיקן מן הגזל, אמר לו הקב"ה נמצאת נאמן על הצאן אני אמסור לך צאני שתנהג שנאמר (תהלים, ע"ז) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן". (מדרש תנחומא פרשת שמות סימן ז') 

ד. ענווה: 

"ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים.  ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (ההדגשה של הכותב, הערת המערכת).

ענווה אינה נמיכות קומה וביטול האני. ענווה היא תכונה הכרחית למנהיג. בשונה מהמקובל, כאילו המנהיג צריך להיות מלא בתודעה עצמית ובהכרת מרכזיותו בחברה, מלמדנו משה רבנו, שתכונתו המרכזית של המנהיג היא הענווה. רק כך, הוא יוכל להכיל  את הציבור. רק כך הוא יוכל לחוש בלב הפועם של הזולת ולאמץ את הכלל אל לבו. ענווה היא התכונה המביאה לידי ביטוי את עוצמתה של המנהיגות. הרב מאיר שמחה מדווינסק (פרשן מקרא יהודי המאה ה-19-20, הערת המערכת), בעל ה"משך חכמה", ראה בתכונה זו ביטוי לאמונה גדולה המהווה בסיס למנהיגות: "כי מענוותנותך יראו  הכל, שאתה מקושר באלוקות. והנך שליח מיוחד לי. מה שאתה עניו הוא סיבה כי אנכי שלחתיך". לדעתו, האמונה ההתבטלות כלפי ה' מחוללת אמון גדול של העם במשה. מי שאישיותו מבטאת אמונה תוך ביטול האני, מעורר אצל הזולת רצון להאמין בו.  

ה. הנני:

"וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל. ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה. וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני".

מנהיגות נבחנת ביכולת לומר "הנני". אין באמירה זו משום ביטול ה"אני", אי בה משום צמצום וטשטוש של היחיד על מכלול מאפייניו. ההכרזה "הנני" מדגישה את היות "האני" חלק מהותי בתודעתו של השליח . אין מדובר בשליחות מקרית אלא בשליחות מהותית. השליח גייס את ה"אני" שלו לשליחות. היא לא נכפתה עליו, היא לא חיצונית לו. כך מצינו גם ביחס לפעולת השליחות של אברהם אבינו בשעה בה צווה לעקוד את בנו:

"ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ..ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני." (בראשית פרק כב')

ופירש רש"י, שם:

"כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא ולשון זימון".

גם כאן אנו פוגשים בקריאה חוזרת וכפולה המדגישה את הפניה אל השם, אל המהות האישית: "אברהם אברהם" – "משה משה". גם כאן תשובתם הפנימית והברורה: הנני!

זהו הביטוי הנעלה ביותר למסירות נפש של האדם, להתבטלות של האדם לקונו, ודווקא היא זו הדורשת את כל הכוחות שלי. כדי לבטל את עצמי, אני חייב לדעת מי אני! זו היא ענווה משמעותית, אמתית.

 

ו. מנהיגות עם מנגינה:

רועה הצאן מוביל את הצאן בעזרת חליל. עדינות פנימית ורגישות היא זו המאפשרת להוביל את הצאן למרעה, למלחמת הקיום. בכוחו של החליל להוביל את הצאן בסוף היום חזרה הביתה. רועה הצאן בוחן את המציאות, מביט לצדדים ורואה מי יצא מהעדר. עיקר תפקידו של הרועה הוא דוקא כלפי אלה היוצאים מהעדר.

"אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקו בדבר קטן ואח"כ הוא מעלהו לגדולה, שני גדולי עולם נבדקו ונמצאו נאמנים והביאן הקב"ה לגדולה בדק לדוד בצאן, מה עשה דוד הוליכן למדבר להרחיקן מן הגזל שכן אליאב אחיו אומר לו: "על מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר" (שמואל א יז), א"ל הקב"ה נמצאת נאמן על הצאן אני אמסור לך את צאני שתרעה אותם דכתיב ויאמר ה' לך אתה תרעה את עמי את ישראל וגו' (ד"ה א' יא') הדא הוא דכתיב מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו (תהלים עח), ואף משה היה רועה את צאן יתרו וינהג את הצאן אחר המדבר להרחיקן מן הגזל, א"ל הקב"ה נמצאת נאמן על הצאן אני אמסור לך צאני שתנהג שנאמר (שם, תהלים, ע"ז):" נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן."

 

ז. ראיה רחבה:

"ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם. ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם".

עיון מדוקדק בפסוקים מגלה את מהות השיח שבין אברהם לבוראו.  ישנן שתי אפשרויות איך להתבונן על המציאות . האחת מביטה על הכל במבט הנובע מהעבר והשניה בוחנת את המציאות על יסוד העתיד. האחת – רואה בהיסטוריה מעמסה, שמתוכה יש להמשיך. השניה רואה בהיסטוריה לקח, מסר ואף רעיון כולל, שמתוכו יש להמשיך קדימה. המוקד  הוא בהתקדמות, בחזון, בתקווה ובאמונה  הגדולה.

תשובת משה לעם  היא: "אהיה שלחני אליכם". מה שמניע את שליחותי זה המבט הכולל, העתידי. פעולות רבות נראות רע, אם בוחנים אותם על ציר זמן מצומצם. בראיה רחבה נראים הדברים שלמים ומאירים. משה אומר לעם ששליחותו צריכה להמדד בראיה רחבה, ראיה של עתיד. ההתייחסות למציאות באה  מתוקף ראית הנצח. אל לו למנהיג להיגרר למבט עכשווי ומצומצם. "אהיה שלחני אליכם".

 

ח. לא איש דברים אנכי:

תכונה נוספת בה מתייחד משה היא בהיותו איש מעשה. אומנם "תורת משה" מלאת דברים, אך לא הם המוקד, לא בהם ראה את יעודו ושליחותו.  מנהיג עכשווי משקיע אנרגיה רבה מדי בדבריו ולא במעשיו. מנהיג של נצח רואה ערך גדול במעשים. עמדה זו, מקנה משקל גדול לדברים! היא יוצקת משמעות של נצח למילים ומביאה אותם לכלל מהות חדשה.

ג.העקרונות המנהיגותיים העולים מתוך עיון בדמותו של משה מלמדים אותנו מה היא מנהיגות ומי הוא מנהיג. האם לומדים להנהיג או שמא מדובר בתכונות מולדות?!

האם מותר לרצות להיות מנהיג?!

האם ניתן לחנך למנהיגות?!

האם ראוי לדבר על חינוך למנהיגות או שמא יש בכך משום יוהרה גדולה?!

 

 קישורים רלבנטים באתר:

מנהיגים ברשת

www.leadersnet.co.il

leaders@leadersnet.co.il

© כל הזכויות שמורות ל"מנהיגים ברשת" יולי 2002. החומר מותר לשימוש אישי בלבד. אין לעשות בחומר שימוש מסחרי/עסקי ו/או להפיצו בכל דרך שהיא (להוציא באמצעות יצירת קישור למאמר ספציפי  ולעמוד הבית במקביל) מבלי לקבל רשות מפורשת בכתב מהנהלת האתר

 

יכול לעניין..

מנהל טוב

מנהל טוב

 מאת: יעל אשד*     www.eshedyael.co.il כולם כבר יודעים,  אנשים לא עוזבים ארגונים , אנשים ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *